חיפוש

#רק_אומר

הבלוג של רונן מאיר

תגית

תעמולה

קמפיין השקה: איך המצאתי טנדר מנצח

לפני שנים רבות, כאשר הייתי קופירייטר ראשי באחד ממשרדי הפרסום הגדולים, נדרשתי לסוגיה שיווקית מרתקת (בלי שמות).
אחד מלקוחות המשרד, יבואן רכב גדול, החזיק באופן מסורתי בנתח עיקרי של אחד מפלחי השוק, במקרה הנ"ל של רכב מסחרי קטן. אלא שבאותה שנה עמד להגיע לישראל מתחרה חדש ואגרסיבי של הרכב הנ"ל ונוצר חשש שמא ייפגע חלקו של הטנדר של הלקוח שלנו. להמשיך לקרוא "קמפיין השקה: איך המצאתי טנדר מנצח"

מי המציא את מיזוג האוויר לרכב ואיך זה קשור לרון חולדאי?

אחד הנושאים הלוהטים שמונחים על השולחן של פרנסי המדיה בעידן הדיגיטלי הוא 'אותנטיקציה של האינפורמציה' – איך לוודא שהמידע נכון ומדויק. הנושא נוגע לא רק למדיה, כמובן, אבל אני מתמקד בהיבטים התקשורתיים שלו.

הבעיה די ברורה לכולנו; יש שטף מידע מאינסוף מקורות שרובו הגדול או סתום או שגוי או חלקי או מניפולטיבי (דיסאינפורמציה). מומחי הטכנולוגיה שוקדים על כלים ואלגוריתמים שיסייעו בעבודת הבדיקה-מיון-סינון ואף יבצעו חלק ממנה באופן אוטומטי. בינתיים אין תוצאות והבעיה רק תופחת. להמשיך לקרוא "מי המציא את מיזוג האוויר לרכב ואיך זה קשור לרון חולדאי?"

כשלונה של נבחרת אנגליה וההסברה הישראלית

דייויד בקהאם, מהבולטים בכדורגלני הממלכה ייזכר בגלל ההגבהות הארוכות שלו. כמו הכדורים של בקהאם, גם ההסברה הישראלית עוברת מעל הראש של רבים והופכת לא אפקטיבית. מאמצי ההסברה צריכים לפנות לעולם, לא לקהל המשוכנע מבית…

למאמר המלא באתר מידה

אני נאצי? אתה נאצי!

שלא תתבלבלו, זה כבר מזמן לא אפרטהייד אלא הדבר עצמו – נאצים. תעמולת השמאל הרדיקאלי שואבת משם את האסטרטגיות, הטקטיקות והקונספטים. לעתים ישר בפנים בלי התחכמויות ולפעמים ברמיזות עבות בסגנון 'ימים אפלים' וכיוצ"ב. להמשיך לקרוא "אני נאצי? אתה נאצי!"

על פסק הדין בתביעה של 'אם תרצו'

אם תרמצו - פסק הדין

בשנת 1966 הציע הסנטור האמריקני ג'ורג' אייקן לנשיא דאז לינדון ג'ונסון פתרון לבוץ הווינטאמי: "להכריז שניצחנו ולסגת". את הפרנציפ המתוחכם הזה אימצו עכשיו ארגוני השמאל בתגובה לפסק הדין של השופט המחוזי רפאל יעקובי, בעניין התביעה של תנועת 'אם תרצו' נגד דף הפייסבוק 'אם תרצו תנועה פשיסטית'. להמשיך לקרוא "על פסק הדין בתביעה של 'אם תרצו'"

למה סוגרים את תיאטרון אל-חכוואתי ולמה זה אידיוטי?

לפי ויקיפדיה תיאטרון אל-חכוואתי במזרח ירושלים הוא התיאטרון הלאומי הפלסטיני. אמנם יש משהו מוזר בכך שתיאטרון לאומי נמצא מחוץ למרחב השליטה של הלאום (דהיינו הרשות הפלסטינית), אבל במסגרת המאבק הפלסטיני לשליטה על כל המרחב מנהר הירדן ועד לחוף הים התיכון יש בזה דווקא היגיון מסוים. במידה רבה היה אפילו יותר היגיוני מבחינתם שהתיאטרון הלאומי הזה יפעל בתל-אביב, למשל באודיטוריום סמולרש באוניברסיטת תל-אביב, השוכן במקום בו היה בעבר הכפר שייח' מוניס. להמשיך לקרוא "למה סוגרים את תיאטרון אל-חכוואתי ולמה זה אידיוטי?"

חטפו לאטמה

היום פורסם כי פרויקט הדוקו-סאטירה לאטמה עומד להיסגר בשל בעיות מימון. לא פחות מ-50,000 דולרים בחודש עולה להחזיק את לאטמה, וממשלת נורבגיה והקרן החדשה לישראל לא מזרימות אפילו שקל. להמשיך לקרוא "חטפו לאטמה"

מילת נשים: הכפפה

120817-aktion-mensch-razor-gr

סיפור של משפחת מסתננים מחוף השנהב שעומדת להיות מגורשת מישראל חזרה למולדתה, עשוי להציף לקדמת התודעה הציבורית את הנושא הכאוב של מילת נשים. את הדיווח מביא 'הארץ':

רשות ההגירה מסרבת לדון בבקשת מקלט של ילדה שצפויה לעבור מילת נשים

דיווח? 'הארץ' מגיש כתבת אג'נדה ממוקדת שמלקטת את מגוון הנימוקים מדוע ישראל צריכה להיענות ללא תנאי לבקשת המקלט של המשפחה. אין בכתבה את הסיפור של המשפחה – מתי, למה ואיך נדדה מחוף השנהב לישראל, מהם חייה כאן, ממה ואיך המשפחה מתפרנסת, איפה היא חיה וכד'. כמובן שאין בכתבה של 'הארץ' רמז לנימוקי נגד.

לכאורה יש בכתבה משום אהבת האדם באשר הוא וערנות לעניין מילת נשים, למעשה 'הארץ' והארגונים שהוא מייצג בכתבה משתמשים במשפחה כחלק מקמפיין שמטרתו היא השלטון בישראל. הכתבה מציגה התייחסות אינסטרומנטלית משפטית למשפחה (יש גם היבט של שימוש אינסטרמנטלי של המשפחה בילדה) והתייחסות אל מילת נשים כאל תופעת רקע. כאמור, העניין של 'הארץ' הוא ממשלת ישראל.

כבודו של המאבק הציבורי והמשפטי למען המשפחה מחוף השנהב ולמען הילדה בת ה-6 במקומו מונח. כך גם המאבק לפתרון הוגן, מכבד ורחום (אנושי) לבעיית האוכלוסייה הזרה. מצד שני, מול עיניהם של הארגונים והמשפטנים הלוחמניים מונחת כפפה שהם לא מרימים ומדלגים מעליה פעם אחר פעם.

כמי שחווים יומיום את תוצאות המצב באפריקה, ארגוני זכויות האדם בישראל היו צריכים להיות ראש חץ במאבק בינלאומי למען מאמץ גלובלי לטובת אפריקה. גם מול ממשלת ישראל מן הראוי היה שרשימת הדרישות תכלול עמדה של ממשלת ישראל ביחס ליחס של העולם לאפריקה.

למרבה הצער נושא מילת נשים הוא מנוף מצוין; זהו נושא שבעולם הנחשב נאור (המערבי) הוא קונצנזוס, קל מאוד להסביר אותו ואי אפשר להתעלם מן המטען האמוציונלי שהוא נושא.

הסיפור הפרטי של המשפחה מחוף השנהב יכול לשמש את ארגוני זכויות האדם להרבה יותר מאשר מאבק בממשלת ישראל. ואנחנו יודעים שהם יודעים שפות זרות.

מידע על מילת נשים:

ויקיפדיה: עברית | אנגלית

מילת נשים בעולם: דו"ח (2007)

מרכז מידע של ארגון הבריאות העולמי

שאלות ותשובות בנושא מילת נשים

כתבה: סודן הכואב של מוסלמיות בריטניה

כתבה: מילת נשים מגיעה לאמריקה

סקירה: מילת נשים – הלכה או הפרה

באינטרנט ניתן למצוא מידע רב הכולל סרטי וידאו ותמונות קשים מאוד לצפייה.
בעברית המידע מצומצם ושטחי.

הסברה, בקצרה

שלוש וחצי שני אני חופר וחופר והנה באה זאת, מלאני פיליפס, ואורזת הכל בתשע דקות. מצע התעמולה של מסע הדה-לגיטימציה באנגלית מהוקצעת.
השאלה היחידה היא מדוע עברו יותר מח"י חודשים עד שהסרטון הזה הגיע אלי? עכשיו אליכם. להמשיך לקרוא "הסברה, בקצרה"

ארגון 'גישה' – לא בני אדם

ירי טילים מעזה

השבוע נרשם גידול מרשים ביצוא של מתכות מרצועת עזה.
ארגון 'גישה' שעוסק, עפ"י הגדרתו, במצב של רצועת עזה ומרבה לעסוק ביצוא וביבוא מעזה ואליה לא טרח לציין את ההתפתחות הזאת. באתר הבית של הארגון לא תמצאו אפילו חצי מילה בנושא.

ארגון 'גישה' ממומן ע"י ממשלות זרות שחלקן עוינות וע" ארגונים שהואפים לחיסול הריבונות היהודית בארץ ישראל.
הארגון קיבל בשנים האחרונות מיליוני שקלים. מכיוון שמדובר בארגון קטן וממוקד שפעילותו מצומצמת מאוד, נשאלת השאלה – לאן הלך הכסף?
משכורות?

ארגון גישה

הארגון הנ"ל הפיץ השבוע הודעה על אתר חדש של האו"מ שעוסק בסגר על רצוע עזה. האתר לא מזכיר ולו ברמז את החצי השני של הסיפור, כלומר את הירי המתמיד של טילים על אוכלוסייה אזרחית.
מתשוהנ לשאילתה ששלחתי בפייסבוק לפעילי הארגון הזה למדתי שהם לא טרחו לציין בפני האו"מ את החוסר המוזר הזה. המסר שהועבר שזה לא מעניין אותם. הם עוסקים רק בחצי השני. זכותם.

***
מיליון אזרחים בדרום מדינת ישראל נמצאים שוב תחת מטר כבד של רקטות וטילים.
איפה ארגוני זכויות האדם? למה הם שותקים?
יכול להיות שעבור ארגוני זכויות האדם מיליון אזרחים ישראלים אינם בני אדם?

***
התמונה: ספירת מלאי לא עדכנית, מתוך אתר צה"ל

דה-מרקר קפה

שלום אייזנר. משפט. עונש. מהר.

שלום אייזנר

לפני שנגיע לעניינו של סא"ל שלום אייזנר, הרשו להזמין אתכם (שוב) לערוץ 'השמאלמני' בפייסבוק, זרוע הליקוט של הבלוג 'חופר בקפה'.

הבלוג 'חופר בקפה' עוסק באקטואליה וזאת, כידוע, משתנה במחוזותינו יותר מהר ויותר באינטנסיביות מהאינטרנט. הבעיה הנגזרת היא שיש הרבה יותר דברים לכתוב עליהם מאשר זמן לכתוב אותם. כלומר, היה מועיל אילו ניתן היה לפתוח כמה בלוגים בנושאים שונים. מה יש, למה לא? בשלוש מערכות האופציה לריבוי בלוגים קיימת. או לפרסם בקפה ציוצים אקטואליים, או למצער, להוסיף רכיב פייסבוק בפרופיל.

המשמעות המעשית היא פשוטה; אם 'חופר בקפה' רוצה להתרחב הוא צריך להתפזר.

אז התפזרתי לפייסבוק.
פתחתי דף פייסבוק בו אני מלקט אקטואליה (עם הערות קצרות שלי) לעיונכם ולדיונכם.
לדף קראתי 'השמאלמני' כדי לכוון את המבקרים (וגם את עצמי) לדיון יותר מאשר לדעה.
אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי, אבל אני שואף לדיון במגוון נושאים שעל סדר היום.
ככל נחתום המעיד על עיסתו, אני חושב שהבחירות שלי טובות.

בואו בהמוניכם, תנו ב'לייק', שתפו את החברים ובעיקר – תגיבו.
השמאלמני – www.facebook.com/smolmani.

מה זה קשור לסמח"ט הבקעה?

ובכן, מכיוון שמקום העבודה שלי הוא במקרה באינטרנט יצא לי להיות בין הראשונים לזהות את הבאזז המתפתח סביב הסרטון המסוים. צפיתי בסרטון ומן הסתם הצבתי מייד ציוץ בדף הפייסבוק 'השמאלמני'. הריהו לפניכם:

שלום אייזנר
הדיון בפייסבוק

שלוש מילים. זאת היתה תגובתי האינסטינקטיבית כשנחשפתי לאירוע.
בפרספקטיבה של 24 שעות פלוס, הפרשנות של רון בן ישי פחות יותר מבטאת את דעתי על האירוע, וכך גם משהו שאמרה כרמלה מנשה (ציטוט מהזיכרון): "לא חשוב מה המצלמה רואה, חשוב מה החיילים רואים".

מצד שני, כמה מהביטויים שהופנו באינטרנט אל סא"ל שלום אייזנר, בכלל זה ע"י פרופילים בעלי שם (סלבריקים) הם בזויים.
אומר זאת כך, באיפוק מירבי; שום קלגס נאצי לא חיכה שאיזה יהודי יפרק לו את הקמיצה כדי לדפוק לו בפנים יותר מאשר את קת הרובה.
אפילו נדמה לי שהתגובה הציבורית החדה והמהירה מוכיחה בדיוק את זה.

הרטוריקה הנאציפיסטית של גורמים מסוימים היא ביטוי לריקבון הרבה יותר מאשר הבובמה לפנים שנתן הסמח"ט למפגין הדני הצעיר.
כמו שאמרתי בעבר, לדעתי היא גם מסוכנת, הן בגלל העצמת השקר בנורבגית והן בגלל ההקצנה שזה גורר בצד השני.

יאפ, את מעט הזמן הפנוי שהיה לי בין החשיפה לבין כתיבת הפוסט הזה השקעתי בדיונים בצד ימין דווקא. גם שם היו תגובות קיצוניות.
דוגמא מוצלחת – פוסט בפייסבוק של עידן מלכה.

ברור לי לחלוטין כי מי שמשתמש בדימויים המסוימים מחויב לצעיר החבוט מדנמרק יותר מאשר לצעירים איתם אני מתדיין ברחבי הפייסבוק.

אפילוג
מתחילת 2012 ועד רגע זה הגיעו עשרה (10) פוסטים מהבלוג 'חופר בקפה' אל שער אתר 'הארץ'. בהתחשב בפוזיציה שלי ביחס לעמדות שמבטא 'הארץ', זאת מחמאה גדולה מאוד בשבילי.
אני לוקח את זה יותר בעניין של הכתיבה המוקפדת ופחות בעניין של הדעות, אבל בכל זאת מהזווית האישית שלי, עם כל הביקורת שאני לא מסתיר, "סחטיין עליכום יא שמאלנים".

מפעלות האקטואליה שלי כוללות כעת שלושה רכיבים:
בלוג 'חופר בקפה' – פוסטים דעתנים באוירה ציונית
השמאלמני בפייסבוק – לקט תגובות במגוון נושאים
השמאלמני בדיגו – רשימת הפניות שוות שלא ידעתי מה לעשות איתן

אולי פעם יהיה אפשר להטמיע את שני האחרונים ממש כאן בקפה, אבל על זה בפוסט אחר.

לקינוח אני מזמין אתכם לפרופיל שלי ברשת הויזואלית ההיסטרית פינטרסט.

***
התמונה: הוכחה שסא"ל שלום אייזנר השתמש בקת הרובה לא רק על מפגינים מדנמרק, מתוך ידיעה באתר פוקס ניוז

איך מפזרים הפגנות בדנמרק?

דה-מרקר קפה

טי-שירט למשתתפי מטס השלום

אבו מאזן

בלוגר ישראלי בשם נועם לסטר (הפרסום חינם) פתח ביוזמה 2.0 תחת הכותרת הידידותית בלוגרים ישראלים מברכים את פעילי מטס השלום.
אז, ראשית, אני בלוגר ישראלי ואני לא מברך אותם בכלל. למה? קודם כל כי זה לא מטס שלום ולא בטיח. קראתי את תוכנית הטיול ויש כמה דברים שחסרים כדי שהתואר 'מטס שלום' יהיה ראוי.

במכתב של ארגון 'גוש שלום' לשר לביטחון פנים מתוארת התוכנית:
"מטרתם היחידה היא לעבור בשקט ובסדר בביקורת הדרכונים כמו כל מבקר אחר, להצהיר בגלוי ובמפורש כי הם באים לבקר בשטחי הגדה המערבית על פי הזמנתם של ארגונים אזרחיים פלסטינים שונים וכן בהזמנתו של ראש עירית בית לחם, ד"ר ויקטור בטארסה, לצאת בשקט ובסדר משדה התעופה ולצאת למחוז חפצם. הם מתעתדים להתארח במרכז השלום שבמרכז בית לחם ואחר כך להשתתף בהנחת היסודות לבית ספר יסודי בעיר, לנטוע עצי פרי, לשקם בארות בכפרים שבאזור, ולחנוך מוזיאון".

ובכן, עפ"י אוהדי המטס מדובר בסך הכל באקט מחאה תרבותי נגד 'הכיבוש'.
במילים אחרות, הזדהות עם הצד הפלסטיני.
זה לא יכול להוביל לשלום. כי הזדהות עם הצד הפלסטיני פירושה גם הסכמה למחיקת הישות היהודית בארץ ישראל. עובדה, זה מה שהצד הפלסטיני שואף אליו – הקמת מחוז פלסטין של האומה הערבית הגדולה על כל חלקי ארץ ישראל בלי יהודים (האמנה הפלסטינית, סעיפים 3-1).

אני מעריך כי רוב משתתפי המסע לא מכירים את התמונה המלאה של "הסכסוך".
הם לא מכירים את סעיף 3-1 (שנולדו לפני 'הכיבוש'), הם לא מכירים את אמנת חמאס, את מאורעות תרפ"ט, את סיפור תל-חי, את האמת על כ"ט בנובמבר, את האמת על מלחמת ששת הימים ועל 'הכיבוש'.
הם בעצם מכירים רק צד אחד של הסיפור (נרטיב) אז לא פלא שהם מזדהים איתו.
זאת הזדמנות לספר להם.

והסיפור צריך להיות קצר. אפשר להדפיס אותו על טי-שירט;
החל מ-1947 מחכים היהודים לפרטנר לחלוק איתו את ארץ ישראל.
כדי שיהיה סיכוי לשלום זה צריך להשתנות.
הגיע הזמן שהפלסטינים יסכימו (סוף סוף) לפתרון של שתי מדינות לאום
ויכירו בזכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו.
'הכיבוש' אינו הבעיה, הוא התוצאה.

מה אתם חושבים, משתתפי המטס יסכימו ללבוש חולצה כזאת לאורך המסלול לשלום?
אתם יודעם מה, אפילו בלי המשפט האחרון…

שתי מדינות לשני עמים
אין עם מי לדבר

העיקרון המנחה אותי הוא שכל מופע ראווה אנטי ישראלי הוא הזמנות לתעמולת נגד.
יכול להיות שכדאי להלביש את כל השוטרים בחולצה הזאת. זה יצטלם טוב.

***
התמונה: אבו מאזן במסר אופייני של שלום ואחווה, מתוך ידיעה בבלוג טונדרה טבלואידס.

דה-מרקר קפה

זכותו של גינתר גראס להיות אנטישמי

אנטישמיות

המשימה של היטלר נכשלה. אויבי האנושות לא רק שרדו את התופת אלא אף ניצלו אותה כדי להקים את הבסיס להשמדת העולם, אותו הם תכננו מאז מתמיד. אין גבול לציניות של האנשים האלה. וחוץ מזה, הם לא מבינים רמזים?!

אתם חושבים שזאת פרשנות מופרכת, ואפילו היסטרית, לפואטיקה של גינתר גראס? להמשיך לקרוא "זכותו של גינתר גראס להיות אנטישמי"

זכותה של חנין זועבי לשקר

ח"כ חנין זועבי נאמה היום בדרום אפריקה בכינוס 'טריבונל ראסל' שכותרתו 'האם ישראל היא מדינת אפרטהייד?'.
מדיניות ישראל – גרועה מבתקופת האפרטהייד
111107-panarab-500
יש משהו משונה בכך שחברת פרלמנט ערבייה במדינת היהודים משווה את ישראל לדרום אפריקה, בה לא רק ששחורים לא יכלו להיבחר לפרלמנט, הם אפילו לא יכלו לבחור. ודאי שהם לא יכלו לטוס למדינות רחוקות, להשתתף בכנסים ולחזור הביתה בשלום דרך פרוזדור האח"מים בנמל התעופה.

במשטר האפרטהייד של דרא"פ נאסר על שחורים להינשא ללבנים. יותר מזה, יחסי מין בין שחורים ללבנים היו אסורים.
במשטר האפרטהייד של דרא"פ על השחורים נאסר לקנות באותו קניון עם לבנים, להיכנס לאותו בית קולנוע, לשבת באותו בית קפה או לנסוע באותו אוטובוס. בדיעבד, יכול להיות שחוק כזה בישראל היה מונע כמה מאות יהודים הרוגים.
במשטר האפרטהייד של דרא"פ שחורים לא יכלו להתגורר בתוך הערים, מה שכמובן מנע את קיומן של ערים מעורבות.
ועוד כיוצ"ב מאפייני אפרטהייד שזועבי לא טרחה לדבר עליהם.

דווקא מר ריצ'ארד ג'יי גולדסטון, שמתפכח הרבה יותר מהר ממה שחשבתי, היטיב לתאר את מה שהסתירה גב' זועבי (והוא מבין באפרטהייד יותר ממנה):
אין דבר בישראל שמתקרב לאפרטהייד

אגב, למי שלא יודע; לשחורים בדרא"פ לא היתה שום כוונה להשמיד את הלבנים בדרא"פ, מה שאי אפשר להגיד על הכוונות המוצהרות של הפלסטינים. זועבי בטח יודעת את זה.

עוד משהו שזועבי יודעת ולא טרחה לשבץ בנאומה, היא העובדה שהפטרון של מפלגתה (בל"ד) הוא לא אחר מאשר חסיד אומות העולם מר בשאר אסד.
מה שמוכיח כי חנין זועבי לא מתעניינת ווט-סו-אבר בזכויות אדם ואפילו לא בזכויות של פלסטינים אלא בעיקר בשלילת זכויות של יהודים. למשל שלילת הזכות למדינה ריבונית בארץ ישראל, זכות היסטורית שהוכרה ואושררה ב-1947 ע"י האו"מ.

תשאלו את עצמכם רק שאלה אחת קטנה; מדוע חנין זועבי לא עלתה שם על הבמה ונזפה במשתתפים: "על מה אתם מבזבזים את הזמן כאשר בסוריה משתולל טבח יומיומי?"…

לידיעתכם, מפלגת בל"ד אינה שואפת לעצמאות פלסטינית אלא להקמתה של מדינה פאן ערבית שפלסטין היא המחוז המערבי שלה.

חנין זועבי אמרה שם בכינוס הנבלה את המשפט הבא: "בישראל נערך טיהור אתני ל-85% מהעם הפלסטיני בכל המולדת ב-1948".
שום איזכור למלחמה שהערבים פתחו בה (והפסידו ברוך השם), או לעובדה שחלק ניכר מאותם 85% נענו לקריאת המנהיגים הערבים לפנות את השטח כדי לא להפריע לנושאי השבריות ושקי השלל (כמו שנסראללה קרא לערביי חיפה לעשות ב-2006).

ההתנחלות הלבנה בדרא"פ נוסדה ע"י אנשים שלא היתה להם שום זיקה לאותו חבל ארץ, בניגוד לשיבת ציון של היהודים. חנין זועבי מוכיחה כי המאבק כאן הוא על זכותנו – היהודים – לריבונות לאומית במולדתנו. במידה רבה יש להכיר לה תודה על כך, כי יש לא מעט שמתבלבלים בעניין הזה.

לסיכום; זכותה של זועבי לדעותיה, זכותה להפיץ אותן, זכותה אפילו לשקר.
מצד שני חובתנו לקחת את כל זה בחשבון.
חנין זועבי היא אויב וכל מי שיבחר בה לכנסת הבאה גם הוא אויב.

המשמעות היא פשוטה ודמוקרטית בתכלית; לערבים אזרחי ישראל תמיד יהיה חופש להתבטא, אפילו בפרלמנט, אבל לעולם לא יהיה להם כוח לתקוף אותנו שוב.
אם זה נקרא אפרטהייד – שיהיה.

חנין זועבי עושה אנטרה
09.03.2009

חנין זועבי רצתה הרוגים
01.06.2010

על חנין זועבי, אנסטסיה מיכאלי ועל פמיניזם יחסי
16.07.2010

כמה פלסטינים חושבים שגב' חנין זועבי היא גיבורה?
24.01.2011

מי הזיז את הגבינה של סאיב עריקאת ומי ישפוט את חנין זועבי?
03.09.2011

***
התמונה: חזון המדינה הפאן ערבית, מתוך דף באתר מידע קנדי

דה-מרקר קפה

חוק החרם – שאלת הבהרה

110711-boycott

מה ההבדל בין קריאה להחרמת תוצרת של ההתנחלויות בגלל הכיבוש לבין קריאה להחרמת תוצרת ערבית בגלל האמנה הפלסטינית?

במילים אחרות

נוסח "חוק החרם" באתר הכנסת:
הצעת חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011

***
התמונה: החרימו את החרמות, מתוך דף מוצר באתר למכירת חולצות

דה-מרקר קפה

נאציפיקציה או נאציפיקסציה?

110613-neo_nazi_israel_by_sadirasa

[1] vaadatwino.co.il/nazi
[1] www.o139.org

במילים אחרות

***
התמונה: כרזה באתר ארט אינתיפאדה

דה-מרקר קפה

חרטת גולדסטון – שאלת מכבש הלחצים

גולדסטון

קראתי כמה מן המאמרים שכתבו סמולנים ערניים בתגובה למאמר שפרסם ריצ'ארד ג'יי גולדסטון בעיתון וושינגטון פוסט.
כחוט השני עובר בהם החשד כי מר גולדסטון הנכבד היה נתון למסע לחצים (מכבש לחצים) של הקהילה היהודית בדרום אפריקה וכל מיני גורמים יהודיים ברחבי העולם.

אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל זה מטריד אותי מאוד. כי אני לא מבין למה מסע לחצים על גולדסטון זה דבר פסול אבל מסע לחצים על אלביס קוסטלו זה בסדר?

***
התמונה: קריקטורה אקטואלית מתוך פוסט בבלוג וויזבאנג.

דה-מרקר קפה

החצי השני של האמת

מי זאת תמרה רוזמן בנג'מין? רוצים רמז? שני עיתונים ישראליים יחידים שכתבו עליה הם ג'רוזלם פוסט ומקור ראשון. אתם יכולים להתחיל גם מהוושינגטון פוסט >>> כאן.
במקרה או שלא במקרה, אלו גם שני העיתונים היחידים בישראל שכתבו על הצטרפותו של ואצלב האבל לארגון אירופי פרו-ישראלי.

110325-trust_the_lies-480

גם הבלוגר עידן לנדאו חרד לאינפורמציה שמגיעה אלינו.
את זה למדתי מפוסט אינפורמטיבי זכרונות אבודים מאיתמר בו הוא מביא את רשימת פשעי איתמר כדי להסביר איך לא מצדיקים רצח ברצח.
עידן לנדאו רק רוצה שתהיה בפנינו התמונה השלמה. יאפ, אלא שדווקא בפוסט האינפורמטיבי שלו חסר נדבך מידע חשוב מאוד להבנת הרקע – התרבות הערבית.
או במילותיו של הכותב עצמו; האם ניתן להסביר את הטבח במשפחת פוגל ללא הרקע של התרבות הערבית?

חסר גם הסירוב הערבי ב-1947, חסר הסירוב למחוק את ישראל מהאמנה הפלסטינית במקום מהמפה ועוד יותר מזה חסר הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי לריבונות בארץ הזאת.
לא תגידו זוטות?!

וזה עוד כלום. כי בהיסטוריה שמשווקת תעשיית התעמולה הזאת חסרים כמה אלפי שנים. כך יוצא שההיסטוריה של חברון התחילה ביוני 1967 והקשר היהודי למערת המכפלה התחיל בברוך גולדשטיין.
הבנתם? אברהם הוא לא אבינו, ברוך הוא אבינו.

אם זאת האינפורמציה שמגיע אלינו, רק תחשבו איזו אינפורמציה מקבל יורגן פוחצ'בסקינסן מדאון טאון שטוקהולם. יורגן בטוח שג'נין ג'נין הוא סרט דוקומנטרי ולא סרט תעמולה שאינו כולל אקספוזיציה ומבוסס על שקרים מוכחים.

איזו אינפורמציה קיבלנו על מועמר קדאפי? עזבו אותנו, איזו אינפורמציה קיבלה אירופה?!
כזכור, לוב מונתה להוביל את מועצת זכויות האדם של האו"מ ויש פרס בינלאומי לזכויות אדם על שם מועמר קדאפי. אף אחד לא צייץ.
מה לדעתכם צריך לעשות לעיתונאי שידע ולא צייץ?

זה לא ממש מטריד אתכם? נמאס לכם לשמוע על זה?
אז תחשבו על האינפורמציה שקיבלתם ב-31 ביולי 2000.
לא מצלצל לכם מוכר? זה היום בו נבחר משה קצב לנשיא מדינת ישראל.
ואם שכחתם, אז אני מזכיר לכם שזה לא שאף אחד לא ידע, זה שאף אחד לא סיפר.
תחת מעטה של שתיקה והשתקה, בין השאר של אלה האחראים על אספקת המידע ועל זכות הציבור לדעת, פעל כאן אנס בכיר. הם מיתגו אותו כנשיא "של העם".
הכל אמת, אבל החצי השני של האמת שכב במגירה.

ויקיפדיה ופרשת בובות הקש
Ynet, 23.03.2011

***
התמונה: פוסטר של קמפיין רחוב בבריטניה, מתוך דיווח באתר הקבוצה המארגנת אי-רשיונל.

דה-מרקר קפה

תמונות קשות

משפחת פוגל

פרסום תמונות זוועה מזירת הרצח של משפחת פוגל ביישוב איתמר הוא מעשה לא ראוי בעיני. אנחנו לא צריכים את התמונות האלה כדי להרגיש ולהבין ולעולם הנאור והחשוך זה ממילא לא מזיז.
אם לא קראתם את הדיווחים הקרים מנשוא על הרצח בתקשורת העולמית, תוכלו לקבל תרכיז בבלוג של תנאל: הרצח באיתמר – מבט מבחוץ – סקירת אתרי חדשות.
השורה התחתונה מדהימה בפשטותה; שחיטה של משפחות מתנחלים בשנתן היא טקטיקה לגיטימית במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי.

כאן המקום להזכיר לכל אלה שמנצלים את הרצח כדי להגיד שוב שהמתנחלים הם המכשול לשלום, שמשפחת פוגל כבר התפנתה פעם אחת.

110316-fogel-family-02
ההתנתקות, גוש קטיף 2005

השימוש בתמונות זוועה לצרכי תעמולה הוא חרב פיפיות. כי גם לצד השני יש תמונות זוועה.
מלחמת תמונות כמוה כמלחמת מחירים – הצד הקטן והחלש לא יכול להשיג נוכחות משמעותית והגדול תמיד יכול להוריד עוד שקל ולנצח.
מזווית מקצועית בלבד, ויש לי מה להגיד במקצוע הזה, ההחלטה על הטקטיקה של תמונות הזוועה היא טפשית.

110316-fogel-family-03
משפחת פוגל מובאת למנוחות

אבל ההתנגדות לתעמולת הזוועה לא נובעת רק מסיבות פרקטיות.

מטבען של תמונות זוועה שהן מקהות את הרגש. תוך כמה זמן כבר לא נדע מה להרגיש בלי תמונות, עוד כמה פיגועים וכל הגישה לנושא תתחיל בכלל בזווית הצילום.
מה יקרה אם הרצח הבא יהיה לא פחות מחריד אבל הרבה פחות פוטוגני, מה נציג אז לעולם ולעצמנו? האם נתחיל להתייחס לרצח שהויזואליה שלו בנאלית כאל אירוע פחות חשוב? האם ללא תמונות קשות לא נוכל להרגיש כאב אותנטי?
אין לי תשובות לשאלות האלה, אבל יש לי חשש מהתוצאות.

עפ"י איך שאני מפרש את הערך 'כבוד המת', הצגת גופות הנשחטים לצרכי הסברה הוא בחזקת "אל תעשה". החבילה הקטנה העטופה בתכריכים מצמררת מספיק.

תמונות הזוועה לא מספרות את הסיפור האמיתי של משפחת פוגל, הן מספרות את הסיפור של הרוצחים. התמונות בהן נראית משפחת פוגל שמחה וחוגגת מספרות את הסיפור שלה ואותן צריך להראות ולהפיץ.

110316-fogel-family-04
כתבת וידאו, אתר מאקו

טקטיקה של תמונות זוועה היא בדיוק ההיפך מכוונת הפסוק "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". סתירה מלאה בכל שלושת המימדים – פשט, דרש וסוד.
לפיכך הפצת תמונות הזוועה של ילדינו השחוטים היא בעצם ביטוי של כניעה, חלק מתרבות של 'גוועלד' ואסטרטגיה של מסכנות אותן נשבענו לעקור.


תג מחיר? תושבי איתמר יוצאים למחות על הרצח

ביום שני 14.03.2011, שלושה ימים אחרי הרצח של משפחת פוגל, פרסם עיתון 'ידיעות אחרונות' מדור בעד/נגד בנושא שימוש בתמונות מזירת הרצח לצרכי הסברה – האם לפרסם בעולם את תמונות גופות הנרצחים באיתמר?.
את הנמוקים נגד פרסום התמונות – כלומר, את הצד שלי בדיון – הביא העיתונאי יגאל סרנה.

יגאל סרנה פרסם בינואר 2009 כמה מאמרים בבלוג שלו.
למי שלא זוכר, אלו היו ימי השיא של מבצע 'עופרת יצוקה', כאשר התברר שחמאס לא מבין את המסר וממשיך לשגר רקטות לעבר ישראל וצה"ל נערך לשלב קרקעי.
מה שיגאל סרנה עשה אז היה בדיוק מה שאלפי בלוגרים בעולם עשו – נפנף בתמונות של ילדים פלסטינים שנהרגו בהתקפות צה"ל ברצועת עזה.

פגיעת קסאם בבית מגורים בשדרות

כתבתי אז פוסט תגובה תחת הכותרת יגאל סרנה, כנס, כנס ואף התכתבתי איתו קצרות בדוא"ל.

המאמרים ההם של יגאל סרנה כבר לא באויר.
יכול להיות שבדיעבד הוא התבייש בהם והוריד אותם, יכול להיות שהוא שידרג אותם לבלוג אחר.
מתוך גישה של כף זכות, אני נוטה להאמין שהעמדה שהציג השבוע ב'ידיעות אחרונות' היא עמדתו העכשווית המוצקה והיא תקפה לכל התמונות של כל הקורבנות מכל העמים.

***
התמונה: משפחת פוגל – אהוד, רות, יואב, אלעד והדס – מתוך ידיעה באתר דובר צה"ל.

דה-מרקר קפה

עיתונות עם אג'נדה

השבוע התקיים באילת כנס העיתונות השנתי מס' 4. את האירוע ארגנו אגודת העיתונאים תל-אביב ואוניברסיטת בן גוריון בנגב. במימון האירוע השתתפו עמותת אג'נדה ועמותת שתי"ל, הראשונה מיסודה של קרן פורד והשנייה מיסודה של הקרן לישראל חדשה.

101126-eilat

עמותת אג'נדה מימנה גם נוכחות של חבורת צעירים קולנית שעוררה מהומות בכל פעם שעלו דעות הנוגדות את האג'נדה שלה. בנוסף, עמותת אג'נדה ארגנה בכנס שני פאנלים מטעמה.

חידה
כמה עיתונאים הוזמנו לכנס מהעיתון מקור ראשון, ערוץ 7 והעיתונות החרדית?

ספורט אתגרי
נסו למצוא את תוכנית הכנס והרכבי הפאנלים באינטרנט.

שיעורי בית
אנא כתבו חיבור קצר על אחד מן הנושאים הבאים לפי בחירתכם:
1) פלורליזם תקשורתי
2) הדרה וסתימת פיות
3) הון ועיתון
4) חופש העיתונות
5) עיתונות מגויסת

***
התמונה: לוגו כנס אילת לעיתונות, מתוך אתר אגודת העיתונאים תל-אביב.

דה-מרקר קפה

התמונה החסרה

101008-adura

היום התרחש אירוע שלדעתי הולך להיות אייטם חם בתקשורת האנטי ישראלית; דוד בארי, מנכ"ל עמותת אלעד, פגע במכוניתו בשני נערים פלסטינים בעת שנסע בשכונת סילוואן בירושלים.
הדיווח הראשון על האירוע היה בערך לפני שלושת רבעי שעה. בדיוק סיימתי את סידורי יום שישי והתיישבתי מול המחשב כדי לכתוב כמה דברים. בדרך עברתי באתרי החדשות וראיתי את הידיעה הראשית באתר 'הארץ'.

מנכ"ל עמותת עיר דוד פגע במכוניתו בשני ילדים פלסטינים שיידו לעברו אבנים
(לינק מצורף בהמשך).

הכותרת לוותה בתמונה שהופכת את הבטן.

תקציר ההתרחשות:
דודו בארי נסע עם בנו במכונית. הוא הותקף באבנים ע"י חבורת נערים פלסטינים. בארי פגע במכוניתו בשניים מהם, אחד נפצע בינוני ואחד נפצע קל.
לפי תיאורו את האירועים, דוד בארי חשש לחייו ולחיי בנו, ניסה לחמוק ותוך כדי כך פגע בשני הנערים הפלסטינים.
הוא גם טוען כי חשש במיוחד לכך שהנערים יגלו את זהותו (בארי נחשב לפעיל ימין קיצוני בכיר) והם עלולים לבצע לינץ' בו ובבנו.

בידיעה הופיעו 3 תמונות שצולמו ע"י מישהו שעמד מול העיקול בדרך.

כפי שאתם מבינים, תוכניות הכתיבה שלי השתנו. במקום לכתוב את פוסט בנושא תמלוגי הגז, עליו שקדתי לאורך השבוע, החלטתי לתמרן במהירות לאירוע בסילוואן.

אני לא מתיימר לפענח את הסיטואציה מרחוק. זאת מלאכה של חוקרי תנועה וחוקרי משטרה.
מה שכן, אני יכול להתחבר לתחושת הפחד ודי ברור לי על איזה נער אני אחשוב קודם – על זה שיושב לצדי במכונית ולא על זה שניצב מולי על הדרך.
אני גם מניח שהתגובה ותוצאותיה תלויות במידה רבה בכישורי הנהיגה וברמת הערנות באותו רגע.

לפי שלוש התמונות ניתן להעריך כי המכונית לא היתה במהירות גבוהה, מה שכנראה הציל את חייהם של שני הנערים הפלסטינים. עפ"י שעת האירוע ניתן להעריך כי הנהג היה ערני.

לפי איכות התמונות ומהירות הצילום מדובר במצלמה איכותית, אולי אפילו מקצועית. בפירוש לא מצלמה של טלפון סלולרי.
כלומר, יכול להיות שנוכחות הצלם במקום לא היתה מקרית.
הקרדיט ניתן לסוכנות ידיעות בינלאומית גדולה (AFC).

101008-newsilwanAFP

שלוש התמונות שבחר להציג 'הארץ' מייצגות 3-1 שניות מתוך האירוע. שניות קריטיות – הנער הפלסטיני נמרח על הרכב, הוא מוטל באוויר כשראש כלפי מטה, הוא שרוע פצוע על הכביש כאשר המכונית הפוגעת בדרך לצאת מהתמונה.

רצף התמונות שבחר 'הארץ' כולל את תמונה 2, 3 ו-4.
תמונה מס' 1 חסרה. זאת בה רואים את הסיטואציה לפני שהמכונית פוגעת בנער הפלסטיני. זאת שממנה היינו יכולים להעריך הכי טוב מה מידת האיום, אם בכלל, כלפי האנשים ברכב.

אם אני רוצה לחשוב מה הייתי עושה במקומו של דוד בארי, זאת בעצם התמונה הקובעת.
שלוש התמונות שנבחרו מציגות את התגובה ותוצאותיה, לא את המצב שהוביל לתגובה.
את זה משאירים לנו לנחש.

כלומר, זה בהחלט חדשות אבל לא ממש דיווח.

***
הידיעה באתר 'הארץ':
מנכ"ל עמותת עיר דוד פגע במכוניתו בשני ילדים פלסטינים שיידו לעברו אבנים
08.10.2010

***
התמונה למעלה: ג'מאל א-דורה ובנו תחת אש בצומת נצרים, 30.09.2000, מתוך מאמר על האירוע באתר מעריב

דה-מרקר קפה

טיים טו מרקט

100911-jewsandmoney

בגיליון 13 בספטמבר של מגזין "טיים" תתפרסם כתבה מאת מר קארל ויק, נציג המגזין בירושלים, תחת הכותרת: "מדוע לישראל לא אכפת מהשלום".
תקציר של הכתבה כבר מופיע באתר המגזין באינטרנט והנוסח המלא כבר זמין במהדורת האייפאד של המגזין. הכותרת, כמובן, מכה גלים.

הכתבה המסוימת זכתה להיות כתבת השער של הגיליון, מה שמעניק לה נופך היסטורי מיוחד ועוצמה יתרה. התוכן עצמו מעוטר בתמונה של ישראלים צעירים מעשנים נרגילות על החוף.

את הכתבה המלאה עדיין לא קראתי. משתי סיבות: הגיליון עדיין לא יצא לאור, אין לי אייפאד.
אבל גם תקציר הכתבה מספיק כדי להבין את רוח הדברים.

טיעונים:
1. היהודים בישראל טרודים עכשיו בעסקי נדל"ן מניבים והדברים החשובים באמת על הזין שלהם.
2. כבר שנתיים וחצי שלא היו בישראל פיגועי התאבדות והיהודים חוגגים את החיים הטובים.

מסקנות:
1. ליהודים אכפת רק מכסף.
2. צריך כמה פיגועי התאבדות כדי להחזיר את היהודים למסלול.

שאלה שעומדת ברקע היא; למה למגזין טיים לא אכפת מהאמת?
והתשובה היא פשוטה: אנטי ישראל מוכר.
כלומר, יותר מאשר היהודים עסוקים בנושאים כלכליים, מגזין טיים עסוק בהם.

יכול להיות שכדי להחזיר את טיים למסלול צריך לעשות לו איזה "פיגוע משפטי" טוב.
כלומר, לתבוע את הכתב, קארל ויק, ואת העורך שלו על עידוד טרור.
סביר להניח שתביעה כזאת לא תצלח, מוצדקת ככל שתהיה, אבל יהיה נחמד לראות את השניים מתפתלים קצת.
חוץ מזה, תביעה כזאת תעשה למגזין טיים קצת יח"צ ואולי הם אפילו יראו מזה כמה גרושים.
בקיצור, תביעה עשויה להציל את מגזין טיים מעצמו.

תקציר הכתבה באתר טיים:
מדוע לישראל לא אכפת מהשלום
02.09.2010

מענה מאת הבלוגר מרטין ווינר:
מדוע לקארל ויק ממגזין טיים לא אכפת מפרטים
03.09.2010

***
התמונה: קריקטורה אנטישמית שפורסמה ב-1938 תחת הכותרת "כסף הוא האלוהים של היהודים" במסגרת פרסומים לילדים מבית מדרשו של יוליוס שטרייכר, מתוך דף מידע באתר בספרייה היהודית הוירטואלית.

דה-מרקר קפה

פרובוקציה שימושית על חופש אקדמי

100821-One-Way-TWU

גם אני נפלתי קורבן השבוע. גם אני לעסתי שקר גדול ואפילו התחלתי לעכל אותו.

ביום שלישי 17.08.2010 פורסמה בעיתון 'הארץ' ידיעה תחת הכותרת:
תנועת "אם תרצו" לאוניברסיטת בן-גוריון: פטרו מרצים שמאלנים או שנבריח תורמים

הידיעה הזאת הכניסה אותי לדילמה קשה; מצד אחד הכיבוש האנטי ציוני של האקדמיה העברית מרגיז אותי ומקומם אותי. מצד שני, דרישה לפטר מישהו מעבודתו בגלל דעותיו מרגיזה ומקוממת אותי לא פחות.

יום אחרי הפרסום מצאתי את עצמי בויכוח עם אשה חכמה שעובדת איתי.
היא שאלה אותי "איך אתה יכול לתמוך בדרישה של 'אם תרצו' לפטר מרצים?".

עניתי לה שאני לגמרי מתנגד לדרישה הזאת. אפילו הרחקתי לכת וטענתי שהדרישה הקיצונית והבלתי לגיטימית של 'אם תרצו' היא דרך להציף ולהקציף את הדיון הציבורי – דהיינו, פרובוקציה שימושית.
הטענה שלי היתה שתחת מעטה המונוליתיות המחשבתית רק טלטול קיצוני יכול להעלות דעות אחרות לראש סדר היום. כלומר, שללתי את הפרובוקציה ברמה העקרונית אך חייבתי אותה ברמה הפרקטית.

בסופו של דבר יצאתי אידיוט, לפחות לשלושה ימים.

את זה הבנתי רק אחרי שבסופ"ש עשיתי מעשה נועז ובמקום לסמוך על התקשורת גלשתי ישירות לאתר 'אם תרצו' וקראתי את המכתב ששלחה העמותה לגב' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון.

ובכן, נאדא; אין במכתב שום דרישה לפיטורי מרצים.

להלן נוסח הדרישה המופיע במכתב (פסקה מס' 6):
"לכן, אנו מבקשים ממך להשיב לנו בהקדם מהם הצעדים המעשיים והמיידיים שבכוונתך לנקוט על מנת לתקן את המצב המתואר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בין היתר כיצד בכוונתך לשים קץ לאפליה השוררת נגד הציבור הציוני".

כלומר, תנועת 'אם תרצו' מבקשת מנשיאת האוניברסיטה להיות ערנית למצב, לחשוב עליו ולגבש פתרונות לפי שיקול דעתה.
אחד הפתרונות יכול אפילו להיות חיזוק הסגל האקדמי במרצים שחושבים אחרת – מרצים בעלי אג'נדה ציונית, רחמנא ליצלן.

במילים אחרות; לא דרישה לפיטורים ולא בטיח, לא פגיעה בחופש האקדמי ולא נעליים.
בדיוק להיפך; דרישה לגיטימית וצודקת למימוש החופש האקדמי והפלורליזם המחשבתי.

המסקנה היא שאכן היתה פה פרובוקציה שימושית, רק מהכיוון השני.

הכותרת של 'הארץ' היא שקר.
למעשה, אפילו בידיעה עצמה אין שום התייחסות לדרישה המופיעה בכותרת.
בקיצור, 'הארץ' שיקר מתוך כוונה להסיט את הדיון מן האמת.
כמעט והצליח לו.

נוסח המכתב של 'אם תרצו':
פנייה רשמית לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון
אתר 'אם תרצו', 17.08.2010

***
התמונה: אור וצל מתוך מאמר על חופש אקדמי באוניברסיטאות נוצריות בארה"ב.

דה-מרקר קפה

יונתן שפירא – מניאק

100711-janet-jackson-super-bowl-boob

בשבוע הראשון של חודש יולי 2010 עשה יונתן שפירא מעשה; הוא כתב כתובת גרפיטי על אחד מקירות גטו ורשה: ישוחררו כל הגטאות, ישוחררו עזה ופלסטין.

לכתובת הזאת במקום הזה יש רק פרשנות אחת:
ישראל היא מדינה נאצית, ישראל פועלת כמכונת השמדה.

זה נכון? לא. זאת אמת? ההיפך.
אבל זה מה שיבין כל מי שיראה את הכתובת המסוימת במקום המסוים.
זה המסר הבלתי מרומז ששולח יונתן שפירא לעולם הגדול.

אפילו יונתן שפירא בעצמו, בראיון רדיו אצל רזי ברקאי בגל"צ, טורח להסביר שאין מה להשוות בין גטו ורשה לעזה, בין השואה למאבק הלאומי בארץ ישראל, בין ישראל לגרמניה הנאצית.

אם אין מה השוות למה הוא משווה? מה הניע אותו לתת את התחמושת הלא קונבנציונאלית הזאת למפעלות הדה-לגיטימציה של ישראל?
למה הוא עשה את זה?

יונתן שפירא הוא פרובוקאטור מקצועי. יכול להיות שהוא הרגיש מעט נשכח, כי בתקופה האחרונה היו פרובוקאטורים אנטי ישראליים ואנטי ציוניים שזכו לתשומת לב יותר גדולה. אולי זה פגע לו בעיסוק כנואם ברחבי העולם. יש מצב שכמות ההזמנות פחתה.
בקיצור, יונתן שפירא היה צריך איזו פרובוקציה בריאה שתחזיר אותו לפופולאריות.

זוכרים את הציצי החשוף של ג'נט ג'קסון בסופרבול 2004?
זה אותו דבר.

ההבדל היחיד הוא שהמעשה של ג'נט ג'קסון לא סיכן אף אחד, אבל המעשה של יונתן שפירא מעמיד את מדינת היהודים בסכנה קיומית.
כי זה ברור; אם ישראל היא מדינה נאצית – מצווה לחסל אותה.

מכיוון שהוא בעצמו לא מאמין בכך, המסקנה היא בלתי נמנעת – יונתן שפירא מכר את נשמתו.
במילה אחת – מניאק.

***
התמונה: ג'אנט ג'קסון חולצת שד בסופרבול, מתוך דף תמונה באתר רוק.

דה-מרקר קפה

שובו של הארט-דיירקטור

100412-WP_loeshtok-500

בספטמבר 2009 פורסם מניפסט השמאל הלאומי. קידמתי אותו בברכה ואף בחיבוק אוהד תחת הכותרת סוף סוף חשבון נפש.
זה לא שחשבתי שהמניפסט הוא פעמי משיח, אבל מצאתי בו התחלה טובה ו-8 נקודות אור.

מאז עקבתי אחרי ההתפתחות מהצד, לראות לאן זה הולך; האם מדובר במהפכה שקטה או טלטלה חד פעמית. עד שבוע שעבר המסקנות היו שמדובר במהלך שמחפש את עצמו. השבוע הוא מצא את עצמו. טוב שלא הצטרפתי.

לפי תפיסתי, לשמאל הלאומי יש (היו) שתי משימות:
1. להתמקם בין הימין המשיחי לשמאל הרדיקאלי עם אמירה ציונית-לאומית נוקבת ועם מסר ברור של סיום הכיבוש.
2. ליצור אלטרנטיבה הומניסטית-ליבראלית-חילונית עם אג'נדה פרקטית שחותרת למנהיגות.

תחת התפיסה הזאת יש נביטה של ציפיות. לדוגמא; תוכנית מעשית לסיום הכיבוש, סילבוס חדש למערכת החינוך, הצעות יישומיות בגוון סוציאליסטי, אג'נדה ביחס לתרבות הערבית ועוד.

במקום זה קיבלתי פוסטר. לא שאני נגד פוסטרים, להיפך. יש להם תפקיד חשוב בכל מהפכה.
אבל הפוסטר שקיבלתי אומר לי רק דבר אחד: השמאל הלאומי איז מור אוף דה סיים.

שוב הארט המלוטש. שוב התחכום המעודן. שוב הגימיק המהוקצע.
שלא יהיו אי הבנות, במונחי קריאייטיב מדובר במועמד לפרס. הברקה ויזואלית חזקה עם ביצוע מעולה.

אלא מה? שוב אנחנו והם, שוב טובים ורעים, שוב אג'נדה שלילית.
זה לא קמפיין מחבר, זה קמפיין מפריד.

בהיבט מקצועי יש פה ניתוח לא נכון של קהלי מטרה ותהליכים.
נעזוב את זה.

השמאל הלאומי: המניפסט | הדף הרשמי בפייסבוק | אתר הבית

***
התמונה: הפוסטר מדף הפייסבוק של השמאל הלאומי.

דה-מרקר קפה

ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑