חיפוש

#רק_אומר

הבלוג של רונן מאיר

תגית

עופרת יצוקה

מי אמר שאיש אינו אחראי?

ירי מעזה

ב-5 בינואר 2009, במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', נהרגו 21 מבני משפחת סמוני כתוצאה מהפגזת טילים על הבית בו שהו בהוראת צה"ל. היום, 01.05.2012, שלוש ורבע שנים אחרי (יותר קצר מהחקירה של ליברמן) הודיעה הפרקליטות הצבאית על סגירת התיק.

ידיעה ב-Ynet  |  ידיעה ב'הארץ'

תמצית העניין מאת הפרקליטה רס"ן דורית תובל:
"לאחר עיון בחומר החקירה, נמצא כי החקירה הפריכה לחלוטין את האשמות החמורות שהוטחו בצה"ל ע"י גורמים שונים לפיהן התקיפות שבוצעו כוונו במודע ובמישרין נגד אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, או שנעשו מתוך פזיזות או קלות דעת ביחס לאפשרות שאזרחים כאמור ייפגעו כתוצאה מתקיפות אלה".

התגובה של מנהלת המחקר בארגון 'בצלם' עו"ד יעל שטיין:
"לא ייתכן שבמערכת מתוקנת יימצא שאיש אינו אחראי לפעולה של הצבא שהובילה להרג של 21 בני אדם שלא היו מעורבים בלחימה, וששהו במבנה בהוראת הצבא, אפילו אם הדבר לא נעשה במכוון".

ובכן, עו"ד שטיין, יש להפריד בין אחריות לפעולה, שהיא בודאי של צה"ל, לבין אחריות לטרגדיה. ולתשומת לבך, עו"ד שטיין, הפרקליטות לא אמרה שאיש אינו אחראי לטרגדיה, אלא אמרה שאיש בצה"ל אינו אחראי לה.

מי כן אחראי? מי שגרם למבצע 'עופרת יצוקה'. כלומר, מי שירה טילים מרצועת עזה על ישראל והסתתר בתוך האוכלוסיה האזרחית. חמאס.
נדמה לי שגם מר גולדסטון כבר מבין את זה.

חמאס מחזיק מיליון וחצי בני אדם תחת דיקטטורה חריפה כדי שישרתו את אג'נדת ההשמדה שלו. היה עוזר מאוד, גם לישראלים וגם לעזתים, אילו ארגון 'בצלם' היה מקצה מעט מן המוניטין הבינלאומיים שלו לטובת נרטיב אנטי חמאסי. אבל על זה לא משלמים.

הלכה למעשה 'בצלם', יחד עם חנין זועבי וחבריה, תופרים לחמאס מטרייה מוסרית להמשך דרכו. אז יכול להיות שבאופן אירוני מי שאחראי במידה מסוימת למותם של 21 בני משפחת סמוני הם דווקא יעל שטיין וחבריה, אפילו אם הדבר לא נעשה במכוון.

מי יחקור אותם?

***
כדי לחסוך כמה תגובות מסוג מסוים, אני מדגיש שהתקווה היא לא ש'בצלם' ישתוק, אלא שיקפיד לדבר עברית ואמת, שני דברים שהוא עושה פחות ופחות.

***
התמונה: יצוא מתכות מלב עזה, מתוך ידיעה באתר מגה-פון.

דה-מרקר קפה

חרטת גולדסטון – תרגום לעברית

קראתם על, ראיתם פסקאות מתורגמות פה ושם ובטח קראתם או לפחות עיינתם במאמר החרטה של גולדסטון בוושינגטון פוסט. איכשהו בעברית הכל חלקי ובאנגלית זה לא זורם ובעצם יש קצת ערפל – מה הוא בעצם אמר?! אז הפשלתי שרוולים ותרגמתי את המאמר של ריצ'ארד ג'יי גולדסטון ועכשיו אתם יכולים לקרוא את הנוסח המלא בעברית.

גולדסטון
אם אתם רוצים לבדוק אותי: המאמר המקורי באתר וושינגטון פוסט

***
לשקול מחדש את דוח גולדסטון על ישראל ופשעי מלחמה
מאת ריצ'ארד ג'יי גולדסטון, וושינגטון פוסט, 01.04.2011
תרגום לעברית: רונן מאיר

היום אנחנו יודעים אודות מה שהתרחש במלחמת עזה 2008/9 הרבה יותר מאשר ידענו כאשר ישבתי בראש ועדת הבדיקה שמונתה ע"י מועצת זכויות האדם של האו"מ, אשר הפיקה את מה שנודע לימים בכינוי 'דוח גולדסטון'.
לו ידעתי אז את מה שאני יודע היום, דוח גולדסטון היה מסמך שונה.

הדוח הסופי מאת ועדת מומחים עצמאיים של האו"מ, בראשות השופטת מניו-יורק מרי מקגוויין דיוויס, שעקבה אחרי ההמלצות של דוח גולדסטון, מצא כי "ישראל הקדישה משאבים משמעותיים כדי לחקור למעלה מ-400 טענות להתנהגות מבצעית פסולה בעזה" כאשר "הרשויות בפועל (חמאס) לא ניהלו חקירה כלשהי בעניין ירי רקטות והתקפות מרגמה נגד ישראל".

הדוח שלנו מצא עדויות לחשד לפשעי מלחמה ולכך "שיש אפשרות כי בוצעו פשעים נגד האנושות" הן ע"י ישראל והן ע"י חמאס. מובן מאליו שהפשעים שבוצעו לכאורה ע"י חמאס היו זדוניים ומכוונים. הטילים נורו בכוונה תחילה וללא הבחנה לעבר מטרות אזרחיות.

האשמות בדבר כוונה מצד ישראל התבססו על מותם ופציעתם של אזרחים באירועים בהם לועדת הבדיקה שלנו לא היתה כל עדות ממנה הצטיירה אפשרות למסקנה אחרת. בעת שהחקירות אשר פורסמו ע"י הצבא הישראלי והוכרו ע"י דוח ועדת האו"מ ביססו כמה אירועים בהם חקרנו מקרי מעורבות של חיילים בודדים, הן הוכיחו כי אזרחים לא נפגעו בכוונה כחלק ממדיניות.

לדוגמא; ההתקפה הרצינית ביותר שדוח גולדסטון עסק בה היתה הריגתם של 29 מבני משפחת אל-סימוני בביתם. ההפצצה של הבית היתה כפי שנראה תוצאה של פיענוח מוטעה של תמונת מזל"ט ע"י מפקד, וקצין ישראלי נמצא בחקירה על מתן הפקודה להפציץ. בעוד משך החקירה הוא מסתכל, נראה כי תהליך ראוי נמצא בעיצומו, ואני בטוח כי אם תתברר רשלנות מצד הקצין, ישראל תגיב בהתאם. המטרה של חקירות אלה, כפי שאמרתי כל הזמן, היא להבטיח דין וחשבון על פעולות לא ראויות,  לא עפ"י התוצאות בדיעבד לא כחוכמה שלאחר מעשה, בידיעה שמפקדים מקבלים החלטות קשות בשדה הקרב.
אני מברך ישראל על חקירת הטענות, יחד עם זאת אני שותף לחשש המשתקף מדוח מקגוויין דיוויס כי מעט מהבדיקות הסתיימו ומאמין כי ההליכים היו צריכים להיות פומביים. למרות שהעדויות הישראליות שצצו לאחר שפרסמנו את הדוח אינן שוללות את האובדן הטרגי של חיי אזרחים, אני מצטער כי בידי ועדת הבדיקה לא היו עדויות כאלה שמסבירות את הנסיבות הנ"ל בהן אזרחים בעזה היו במוקד, כי הן מן הסתם היו משפיעות על הממצאים שלנו אודות התכוונות ופשעי מלחמה.

חוסר שיתוף הפעולה של ישראל עם החקירות שלנו גרם לכך שלא יכולנו לאמת כמה מהעזתים שנהרגו היו אזרחים וכמה היו לוחמים.המספרים של הצבא הישראלי התבררו כתואמים למספרים שהציג חמאס (למרות שלחמאס יש סיבות לעוות את מספר הלוחמים).

כפי שציינתי החל מהרגע הראשון, הייתי מברך על שיתוף פעולה של ישראל. המטרה של דוח גולדסטון מעולם לא היתה להוכיח מסקנות מוחלטות מראש נגד ישראל. אני עמדתי על שינוי של המנדט המקורי שאומץ ע"י המועצה לזכויות אדם, שהיה מוטה נגד ישראל. תמיד הבהרתי כי לישראל, כמו לכל אומה ריבונית, יש את הזכות ואת המחוייבות להגן על אזרחיה נגד התקפות מבחוץ ומבפנים. משהו שמעולם לא הוכר בתדירות מספקת הוא העובדה כי הדוח שלנו מסומן כפעם הראשונה בה פעילות בלתי חוקית של טרור מצד חמאס נחקרה וגונתה ע"י האומות המאוחדות. אני קיוויתי כי החקירה שלנו את כל האספקטים של העימות בעזה תפתח עידן חדש ללא משוא פנים במועצה לזכויות אדם של האו"מ, שאת ההיסטוריה המוטה שלה נגד ישראל אי אפשר להכחיש.

אחדים האשימו כי ההליך בו נקטנו לא עמד בסטנדרטים משפטיים. למען הבהירות; המשימה שלנו לא היתה בשום אופן הליך משפטי או מעין משפטי. לא חקרנו התנהגות פושעת מצד יחיד ישראלי, עזתי או מהגדה המערבית. הגענו להמלצות שלנו על בסיס הנתונים שהיו לפנינו, אשר למרבה הצער לא כללו עדויות כל שהן שסופקו ע"י ממשלת ישראל. אכן, המלצתנו העיקרית היתה לכל אחד מהצדדים לחקור בשקיפות ובאמונה את האירועים אליהם התייחסנו בדוח שלנו. מקגוויין דיוויס מצאה כי ישראל ביצעה זאת באופן משמעותי; חמאס לע עשה דבר.

אחדים רמזו כי היה מגוכך לצפות שחמאס, ארגון עם מדיניות להשמדת מדינת ישראל, יחקור את מה שאנחנו ציינו כפשעי מלחמה חמורים. תקוותי היתה, אפילו אם בלתי מציאותית, שחמאס יעשה זאת, במיוחד אם ישראל תבצע את חקירותיה שלה. למצער, קיוותי שלנוכח ממצאים ברורים כי חבריו מבצעים פשעי מלחמה, חמאס יצמצם את התקפותיו. למרבה הצער, לא זה מה שקרה. עוד מאות מטחי טילים ופצצות מרגמה נורו לעבר מטרות אזרחיות בדרום ישראל. העובדה כי אך מעט ישראלים נהרגו מהתקפות הטילים והמרגמות מעזה לא ממעיטה בשום אופן מנפשעותן. מועצת זכויות האדם של האו"מ צריכה לגנות מעשים מתועבים אלה במלוא החומרה.

בסופו של דבר, יתכן כי לבקש מחמאס לחקור היתה יוזמה שגויה. יתר על כן, על מועצת זכויות האדם של האו"מ לגנות את הטבח הבלתי נסלח בדם קר של זוג צעיר ושלושת ילדיהם במיטותיהם, שאירע לאחרונה.

אני ממשיך להאמין במטרה של קביעת והחלת חוק בינלאומי על סכסומי דמים מתמשכים. הדוח שלנו הוביל למספר לקחים ולשינויי מדיניות, בכלל זה אימוץ של נהלים חדשים להגנה על אזרחים בשדה קרב אורבני ומגבלות על שימוש בזרחן לבן באזורים אזרחיים. הרשות הפלסטינית הפעילה חקירה עצמאית של טענותינו על הפרת זכויות אדם – התנקשויות, עינויים ומעצרים לא חוקיים – שבוצעו ע"י פת"ח בגדה המערבית, במיוחד נגד חברי חמאס. מרבית הטענות אושרו ע"י החקירה. למרבה הצער, לא נעשה כל מאמץ מצד חמאס בעזה לחקור את הטענות על פשעי מלחמה שלו וחשדות לפשעים נגד האנושות.

בפשטות, חוקי העימות המזוין חלים לא פחות על גורמים לא מדינתיים כמו חמאס מאשר הם חלים על צבאות של מדינות. להבטיח כי גורמים לא מדינתיים יכבדו עקרונות אלה, ולחקור כאשר אינם עושים זאת, הוא אחד האתגרים החשובים ביותר הניצבים מול החוק לעימותים מזוינים. רק אם כל הצדדים לעימות מזוין יהיו צמודים לתקנים אלה נוכל להגן על אזרחים, אשר ללא בחירתם נלכדו במלחמה.

ניתן להתשמש בתרגום באופן חופשי בצירוף קרדיט וקישור, כמפורט בתרגום המקורי בבלוג כאן רומא:
לשקול מחדש את דוח גולדסטון על ישראל ופשעי מלחמה
מאת ריצ'ארד ג'יי גולדסטון, וושינגטון פוסט, 01.04.2011
תרגום לעברית: רונן מאיר

***
התמונה: היו-טרן של גולדסטון, מתוך פוסט בבלוג ישראל מצב.

דה-מרקר קפה

תגובת הקרן החדשה לישראל לדוח 'אם תרצו'

100203-karnaf

תנועת "אם תרצו" פרסמה דוח על התנהלות ארגוני שמאל הנתמכים ע"י הקרן החדשה לישראל בעניין מבצע 'עופרת יצוקה' ודוח גולדסטון.
הדוח מעורר סערה ציבורית, פרלמנטארית ואינטרנטית.

באתר הקרן החדשה פורסמו שתי התייחסויות – תגובה של הקרן החדשה ופנייה אישית מאת מנכ"ל הקרן, גב' רחל ליאל.

רוח הדברים בשיא הקיצור (פחות מטוויטר):
מדובר בדוח מלא באי דיוקים, שהוא חלק ממסע הכפשה בסגנון עדות ה'דר שטרימר' שמאחוריו מטרות אידיאולוגיות.

באינסטינקט אני מזדהה עם רוח הדברים:
דוח מלא אי דיוקים ומרושע יכול להיות עניין ממש מעצבן. ע"ע גולדסטון.

אפרופו אי דיוקים נבזיים…
בתגובה של הקרן החדשה לדוח 'אם תרצו' מוזכר שם הארגון פעמיים בלבד – בכותרת ובפסקה לקראת הסוף. התייחסות עניינית בלבד.

אבל, שימו לב;
בהפניה לתגובה, בדף הבית של אתר הקרן החדשה, ארגון 'אם תרצו' מוגדר במפורש כארגון "ימין קיצוני".

הקרן החדשה לישראל

אני מזמין אתכם לקרוא את עקרונות ארגון 'אם תרצו'.
תגידו לי אתם אם זה ימין קיצוני.
לפי עיקרון מס' 9 בכלל לא בטוח כי מדובר אפילו בארגון ימין.

***
לינקים
דוח "אם תרצו" – תקציר מנהלים
דוח "אם תרצו" – הנוסח המלא
הקמפיין
דוח "אם תרצו" – הכתבה ב'מעריב'
אתר תנועת "אם תרצו"

תגובת הקרן החדשה לדו"ח "אם תרצו"
פנייה אישית של מנכ"ל הקרן החדשה, גב' רחל ליאל
אתר הקרן החדשה לישראל

בדיקת ארגון 'קשב' לדוח 'אם תרצו'

שווה לקרוא:
הקרן החדשה לישמעאל
אסף וול, וואינט, 03.02.2010

***
למען הסר ספק; אין לי שום קשר לארגון 'אם תרצו', פרט לכך שאני קורא ומגיב בבלוג של ארז תדמור, דובר הארגון, שאיתו אין לי שום היכרות אישית.

***
תוספת מאוחרת (04.02.2010)
היום פרסם אליעזר יערי, שעמד במשך שנים בראש הקרן החדשה את הפוסט הזה בתגובה לאירועים:
השבוע בו הפכתי לסכין בגב האומה.

הסגנון הזה בו כתוב הפוסט מוכיח כמה הקמפיין של 'אם תרצו' היה במקום.
מר יערי חוזה את העתיד. חוץ מהמספר על היד הוא רשם הכל.

***
התמונה: מתוך דף קריקטורות על קרנפים באתר קריקטורות.

דה-מרקר קפה

שוברים שתיקה, החוברת של הבנות

100201-shadows

שוברים שתיקה הפקות דפוס בע"מ הפיקו את חוברת מס' 2 בסדרה עדויות אנונימיות מצמררות, הידועה גם בכינוי העממי "הצלליות".

הודעה לעיתונות באתר שוברים שתיקה
ידיעה בוואינט

בחודש יולי 2009 פרסם הארגון את החוברת הראשונה המתייחסת למבצע 'עופרת יצוקה'.
כתבתי אז את דעתי על החוברת ועל מתודולוגיית ההפקה שלה – שוברים שתיקה כבית השקעות.

דובר צה"ל כנראה קרא את הפוסט הזה שלי, כי עובדה שכמענה לחוברת החדשה – החוברת של הבנות – הוא הגיב בפקפוק לגבי מהימנות החוברת והעדויות הכלולות בה.

הוא נלחם את הקרב הקודם.
כי החוברת החדשה, שמביאה עדויות של חיילות המשרתות בשטחים, היא סיפור אחר.
תרשו לי לדלג על כל ההסברים למה זה סיפור אחר ולסכם שבשורה התחתונה זה לא משנה אם החוברת החדשה מהימנה או לא. פשוט לא משנה.
גם כיצירה ספרותית בסגנון דוקו-פיקציה, היא מטפלת/נוגעת במה שכולנו יודעים.

הכיבוש משחית, אין בכלל ספק.
הכרחי, אבל משחית.

מה שאומר, שמצד אחד אפשר להבין את ההתרחשויות החמורות (אם אפשר להבין את הטרור, את זה בטח אפשר), אבל מצד שני אסור לקבל אותן ולהשלים עמן.

כן, אני יודע שזה סיר לחץ
ואני יודע מה זה לחץ חברתי
ואני מבין את השחיקה
ואני בטח יודע שהפלסטינים הם אויב
והזעם מוכר לי היטב
גם החמסין מוכר לי
ומה זה עצבים מתוחים אני גם יודע
כנ"ל לגבי חששות מבצעיים
וברור לי שבנות צריכות להוכיח יותר

ויחד עם זאת ואף על פי כן ולמרות הכל – לא מקבל, לא משלים.

הייתי שם וזה לא קרה לי. אז נכון שזה היה מזמן אבל זה גם מוכיח שאפשר.

ניתן לצמצם דברים כאלה, שהם אמנם לא הסטנדרט אבל הם מספיק רחבים (ולא בריאים) כדי לקבל התייחסות של מיינסטרים.
הפדגוגיה היא די בסיסית, למעשה, ובארגון היררכי כמו צבא קל ליישם אותה.
זאת קביעה מקצועית שמבוססת על ניסיון בארגון המדובר.
את הפרוגרמה אין לי כוח לפרט עכשיו (בכל זאת, אני כבר לא במילואים).

בשתי מילים: המסר הוא לא איפוק, המסר הוא שליטה.
הייעוד של המחסום הוא הפרדה, אנחנו מצפים שהוא ייצג את ההבדל.

***
מומלץ לקרוא:
רא"ל אשכנזי, תחקור אותי
ענבר מיכלזון-דרורי, וואינט, 01.02.2010

חשוב להשתתף:
על שתיקה, שמיכה ואוטופיה
טל יניב, 30.01.2010

***
בקטנה על 'שוברים שתיקה';
אל תחפשו פה מחמאות לארגון הזה. ראשית, הם לא גילו משהו שלא ידענו, רק רכזו את זה בחוברת. זה לא תחקיר חושפני, זאת הפקה. שנית, כל האמור לעיל תקף גם בהנחה (לא בלתי סבירה) שהחוברת של הבנות מהשטחים לא מביישת את הסטנדרט של חוברת הבנים. דהיינו, לא מהימנה.

עכשיו אני הולך לברר אם החוברת החדשה תורגמה גם לאנגלית.
ההודעה לעיתונות הופצה גם באנגלית, את זה כבר ראיתי.
מה דעתי על זה אתם בטח כבר יודעים.

***
התמונה: עטיפת האלבום של להקת הצלליות שפעלה באנגליה בשנות השישים של המאה העשרים. מתוך פוסט בבלוג של ג'ון פוקס.

דה-מרקר קפה

להניח אקדח על שולחנו של גולדסטון

גולדסטון

לפני כמה שנים אבא שלי (היום בן 81 עד 120) חזר מחו"ל רגוז מאוד. הוא נסע בשליחות התנדבותית מטעם ארגון יהודי בינלאומי שביקש ממנו לפשר במחלוקת שקרעה את הארגון לגזרים. אבי הקדיש לכך שעות וימים, הגיע לנוסחה שהיתה מקובלת על כולם ונסע לישיבה המכרעת בה היו אמורים הדברים להיסגר.
אלא שאחד הצדדים שבר את ההסכם. במצב שנוצר שיתף אבי את נשיא הארגון בתקווה שייקח אחריות ויטיל את כובד משקלו כדי להציל את המאמץ שהושקע בפשרה.
הנשיא המכובד הפנה את מבטו לתקרה והמחלוקת נשארה בעינה לעוד מספר שנים.

כאמור, אבי חזר מאותה נסיעה רגוז מאוד על בזבוז הזמן ועל צורת ההתנהלות.
על נשיא הארגון אמר אז; "לאיש יש אגו נפוח ובעיית יושרה". טווס הוא קרא לו.

האפיזודה הזאת מעולם לא זכתה להתייחסות יתרה מצד בני המשפחה מטעמי שעמום.
היא חזרה לסדר היום המשפחתי בארוחת החג של ראש השנה התש"ע. אבא טרח להזכיר לנו את הסיפור.
אותו טווס הוא לא אחר מאשר ריצ'ארד ג'יי גולדסטון.

אבא שלי אומר שהאגו הנפוח ובעיית היושרה של הנ"ל באים לידי ביטוי גם בפרויקט החדש שלו – דוח גולדסטון.

כדי לנפנף מראש מיני דעות קדומות ותגובות על עצים ותפוחים, מצ"ב עוד נתון על אבא שלי;
הוא היה חבר מזכירות מרצ לאורך שנים. כן, אבא שלי שמאלני. אפילו בעל מוניטין.

למה זה חשוב? מה העניין לדון באופיו ובאישיותו של גולדסטון?
על פניו עיסוק בפסיכולוגיה של האיש היא רק פריקת תסכול נקמנית, עדות לחוסר אונים.
הדוח כבר עבר למועצת הביטחון של האו"מ, שתי אצבעות מהאג, ואנחנו מבזבזים זמן על האגו של ריצ'ארד ג'יי? לא חבל על הזמן?

לגמרי לא!
כי הבעיה האמיתית עם הדוח אינה מה שיש בו (שצריך להיבדק) אלא מה שאין בו.

הרבה דברים אין בו. משרד החוץ פירט את החוסרים בתגובה שפורסמה ב-15.09.2009.
אבל הדבר הכי חשוב שאין בו זאת האבחנה בין פשעי מלחמה לבין פשעים נגד האנושות.

דוח גולדסטון אורז חשדות לפשעי מלחמה (שצריכים להיבדק) באריזה של פשעים נגד האנושות, כאשר מצד שני הוא מתעלם מפשעים נגד האנושות ומציג אותם, אם בכלל, כספק פשעי מלחמה.
זה העיוות הגדול של הדוח שהנפיקה הועדה.

וגולדסטון חתום עליו. השופט העליון.
אין מצב שהוא לא הבין על מה הוא חותם.

עדות האופי מחשידה את ריצ'ארד ג'יי גולדסטון בדפוס התנהגות של בריחה מאחריות.

בדיעבד גולדסטון מסתתר מאחורי הטענה שהדוח כולל דרישה גם מחמאס לחקור את עצמו.
אבל כבר בפעם הראשונה שהדוח עלה על שולחן הדיונים, כחודש בלבד לאחר פרסומו, הוא קיבל הוכחה שהטענה הזאת לא מחזיקה. בולשיט.

גולדסטון אמנם הביע אכזבה מההחלטה החד צדדית של מועצת זכויות האדם של האו"מ שהתקבלה היום (16.10.2009) ואפילו לא מזכירה את חמאס.
הוא מאוכזב אבל עדיין מביט אל התקרה. עדיין לא לקח אחריות.
אחרי שהפגין יכולת כה מרשימה בהתעלמות מעובדות שהיו מונחות על שולחנו אי אפשר בכלל לצפות שדבר כזה יקרה.

גולדסטון לא יחקור את עצמו.
לכן צריך "לעזור" לו לעשות את זה.

תכלס; בנוסף להתמודדות עם הדוח עצמו, עם מוסדות האו"מ ועם הקהילייה הבינלאומית צריך לפתוח חזית אישית מול ריצ'ארד גולדסטון.
להגיד לו תודה על כל קסאם, לשלוח לו זר אחרי כל פיגוע, בונבוניירה משובחת אחרי כל החלטה אנטי ישראלית חד צדדית, תעודת הוקרה אחרי כל חרם על ישראל.
במקביל לתבוע אותו על כל נזק, החל מהעציץ הראשון.

גולדסטון צריך להיות כל הזמן תחת מתקפה – מוסרית ומשפטית.
צריך להציק לאינטגריטי שלו ללא הרף ולהטריד את חשבון הבנק שלו בלי הפסקה.
להכריח אותו להתעמת עם הדוח הקרוי על שמו על בסיס יומיומי.
עד שהוא יואיל להוריד את העיניים מהתקרה ולהסתכל על השולחן.
שם לצד הדוח המעוות יהיו מונחים בלוק כתיבה, עט ואקדח טעון.

האגו שלו יצטרך לכוון אותו בפעם האחרונה;
האם להירשם בהיסטוריה כמי שמכר את נשמתו או כמי שהגן בגופו.

דה-מרקר קפה

דו"ח גולדסטון – מהלך מפתיע של ישראל

שישראל תחקור את עצמה. זאת למעשה הדרישה הפרקטית של דוח גולדסטון. ועדת חקירה.
זאת גם הטענה הבסיסית של תומכי הדוח וגם של אלה שרואים את העיוות אבל מושכים לגישה פרגמאטית; דוח גולדסטון הוא כפפה תלולת מסלול שהושלכה לפתחנו ע"י הקהילייה הבינלאומית מעל החקירות המבצעיות שמנהל צה"ל, וההמלצה היא להרים אותה.

גולדסטון

אני בעד. כלומר, אין לי התנגדות.
כלומר, אני חושב שמקומו הראוי של דוח גולדסטון הוא סל המיחזור, אבל יודע שזה לא יקרה.

המסקנות שלי הן פשוטות;
1. אסור להתעלם מדוח גולדסטון.
2. טעות להתמודד איתו רק באמצעות התקפה והוקעה.
3. מסוכן לדחות את ההתמודדות.

בשכונה היינו אומרים "אם כבר אז כבר".
הענות לאתגר של דוח גולדסטון בהחלט תהיה מהלך מפתיע של ישראל.
אני מכיר את כל טיעוני הנגד ובכל זאת, אם זה בלתי נמנע, בואו נזרום עם זה.
תכלס, אין פה שום הימור באמת.
יש מצב שנמשוך לא רק תשומת לב אלא גם קצת הקשבה – ולו מטעמי שמחה לאיד.

למהלך כזה יש מטרה פשוטה;
להגיש לעולם את האמת על מבצע 'עופרת יצוקה' ארוזה יפה בנרטיב הישראלי.

זאת סחורה שפרט לציונים אף אחד לא מרגיש שהוא צריך ואף אחד לא באמת רוצה.
לא את האמת על מבצע 'עופרת יצוקה' ובטח לא את החלק השני.
כלומר, עצם ההיענות לאתגר לא תרגש יותר מדקה וחצי וחקירה אמינה לא תספיק.
צריך אירוע. רעש. לחולל מהומה. מבוקרת.

ועדת חקירה היא טריק טוב. תשאלו את גולדסטון.

כמה עקרונות יסוד למהומה מבוקרת – ההכרח והתועלת:
שקיפות = אמינות
פולמוס = מעורבות
מתח = עניין
דרמה = מיקוד
שליטה = רספקט

כמה רעיונות למהומה מבוקרת – חוקי המשחק:
1.
הכל גלוי וחשוף, 100% פומבי.
עם ערוץ טלוויזיה וערוצי אינטרנט לייב, עם תרגום סימולטני וכתוביות בשלל שפות.
האח הגדול עופרת יצוקה.

2. תקשורת זרה בלי מצלמות.
הם יהיו נוכחים באולם החקירה אבל רק עם עט ונייר (טוב, לפטופ).
אפשר לעשות מכרז בינלאומי על הזכות לבצע את פרויקט השידורים ואפילו למנוע מראש מגורם ישראלי להשתתף בו. מבחינתי אפשר לתפור את המכרז למידותיה של אל-ג'אזירה.
מה שחשוב הוא פיד טלוויזיוני אחד.

3. משאל עם לקביעת הרכב הועדה.
התמהיל יכלול משפטנים, אנשי צבא, דיפלומטים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת מומחים בתחומם ואנשי רוח – יו ניים איט – לפי מפתח מסוים.
את הסינון הסופי יבצע העם.

4. 20% מחברי הועדה יהיו ערבים, כמשקלם באוכלוסיה.
כדי שלא יהיו טענות אחר כך. כדי שנדע איפה הם עומדים.
אין מה לפחד, אם הם יכולים להיות בכנסת הם יכולים להיות גם שם.

5. בראש הועדה יעמוד מצביא.
לב הדיון הוא ההתנהלות הצבאית ולהובלת הועדה נדרש רקע צבאי.
יהיו מספיק משפטנים, אין מה לדאוג.

6. חקירה יזומה וחקירה פתוחה.
לוועדה ייקצבו 6 חודשים לחקירה יזומה עם זימון עדים וכד'. יש להקפיד על זימון נציגי תקשורת זרה. לא יזיק לזמן גם דיפלומטים זרים.
לאחר מכן 6 חודשים נוספים לחקירה פתוחה בה יוכלו להשתתף כל דכפין. מי שיש לו מה לספר יואיל נא לבוא. (למעט כמפורט בסעיף 8).
ישראל הואשמה, ישראל תשיב.

7. עורכי דין החוצה.
כל מי שיזומן או יוזמן ע"י הוועדה יוכל להיעזר בעורך דין כאוות נפשו, בסייג אחד – עורך הדין לא יוכל להיות נוכח בחקירה ולהשתתף.
ישב הנ"ל אחר כבוד בלאונג' המהודר ויצפה בדיון. זאת ועדת חקירה, לא בית משפט.
אולי יהיו מסקנות שיובילו לבית משפט, אולי לא.

8. בלי עדים פלסטינים.
ראשית כי הם כבר אמרו את דברם (ולא רק לגולדסטון) וכל העדויות זמינות, שנית כי כל העולם ידבר בשמם ממילא, שלישית כי אין מצב שפלסטינים יעידו אמת על התנהלות החמאס והכי חשוב – אם אי אפשר לזמן את קציני חמאס, אף פלסטיני אחר לא יוכל להשתתף. הכל או לא כלום.
זה אולי חד צדדי, אבל זה הוגן לגמרי.

9. שטח סטרילי.
ביישוב בו יתקיימו דיוני הוועדה ייאסר על קיום הפגנות ופעילות פוליטית מכל סוג שהוא.

10. אין קרדיט, אין אקשן.
התקשורת הזרה תוכל להציב מצלמות ולשדר מכל מקום, חוץ מאשר מתוך דיוני הועדה.
לכל גורם תקשורת שירצה יינתן אישור לפעול ביישוב ובמקום המסויים – בתנאי אחד: בסיום כל כתבה תוגש כתובת אתר האינטרנט הרשמי של ועדת החקירה.

קשה לדעת האם הענות לקריאה לחקירה היא בלתי נמנעת.
גם אם לא, צריך להיערך לאפשרות שכן. ואז… אם כבר אז כבר. לא לבזבז את ההזדמנות.

דוח גולדסטון: הפוסט עם הלינקים

***
התמונה: לוסיל בול ממחישה את אלמנט ההפתעה, מתוך תוכנית הטלוויזיה 'המופע של לוסי'

דה-מרקר קפה

דוח גולדסטון מתיימר להיות מסמך ערכי-מוסרי

בתקופה הקרובה אני עומד לעסוק בדוח גולדסטון. בעצם, בשביל זה אני פה בקפה.
הבלוג שלי בקפה התחיל במבצע 'עופרת יצוקה' כאשר הדברים פשוט פרצו במלוא העוצמה שמאפשר עידן הווב 2.0. מאז 'עופרת יצוקה' אני בלוג פוליטי.

גולדסטון
ספוילר
כעת אני שוקד על קריאה של דוח גולדסטון וחומרים נלווים בדרך לסדרה של פוסטים בנושא.
שניים כבר ממש מגובשים:
1. כיצד ישראל צריכה להגיב לדרישה של גולדסטון להקמת ועדת חקירה?
2. כיצד ישראל וישראלים צריכים להתייחס לאיש, ריצ'ראד ג'יי גולדסטון?

החשיפה בקרוב.

אמביוולנטיות
ההתייחסות הבסיסית שלי לדוח גולדסטון היא דו-ערכית; מצד אחד אני חושב שהוא מסוכן מאוד, מצד שני אני רואה בו הזמנות גדולה.

בשורה התחתונה, דוח גולדסטון קורץ לדה-לגיטימציה של ישראל.
אם אין בו מקום לפסקת פתיחה שתגלה הבנה לתגובה עצבנית אחרי שמונה שנים תחת מתקפת טילים, מקומה של ישראל על מפת העולם גם הוא אינו מובן מאליו.

מה פסקה? שורה וחצי. אפילו לא טוויטר – 97 תווים בלבד:
ב-27 בדצמבר 2008, לאחר שמונה שנים של ירי טילים על אזרחים בישראל, פתחה ישראל במבצע צבאי ברצועת עזה. המבצע נמשך 22 ימים.

זה הכל.

הפעם הראשונה בה מוזכרים הטילים והרקטות בדוח גולדסטון – עמוד 16 וגם זה בהקשר עקיף.

מצד שני הדוח כאן והוא חי ובועט וגם מבקיע גולים. כלומר, הוא מניע לפעולה.
איך שלא מסתכלים על זה, ישראל תהיה חייבת לבחון ולרענן את האסטרטגיות שלה.
חשבון נפש זה דבר טוב.

הכפפה המוסרית
דוח גולדסטון לא עושה אבחנה בין אכזריות לבין רוע. זה חשוב, כי אין מחלוקת על כך שמבצע 'עופרת יצוקה' היה אכזרי. מי שתמך במבצע (רוב מכריע של הציבור הישראלי ורוב מוחלט בהחלט בציבור היהודי) עשה זאת או בגלל או למרות היותו אכזרי.

נקודת המוצא שלי בקריאת הדוח ובדיון בו היא שאכזריות יכולה להיות מוצדקת וצודקת.
מי שהצדיק את פיגועי ההתאבדות בזמנו בטח יכול להבין אמירה כזאת.
אכזריות גם לא עומדת בסתירה למוסר לחימה. כל השקעה בתחמושת מדויקת (ויקרה) היא עדות לכך.
גם החמאס משקיע בתחמושת מדויקת. חגורת נפץ היא כנראה התחמושת המונחית הכי מדויקת בעולם והיא זולה להפליא.

אם כן, דוח גולדסטון מתיימר להיות מסמך ערכי-מוסרי. הבה נרים את הכפפה הזאת.

שיעורי בית
כמה פוסטים נבחרים מארכיון הבלוג, לקבלת רקע על דעותיי בנוגע ל'עופרת יצוקה':
בכל זאת, ההתנתקות היתה צעד נכון

בוב דילן, אדוני המלחמה – השורה התחתונה
אין צורך לכפות על אויבינו הכרה בזכות קיומנו. זה אפילו מגוחך
יגאל סרנה – כנס, כנס
עוד פוסט על פשעי מלחמה שהיו או לא היו, תלוי איך מסתכלים
ארגון 'בצלם' הוא כמו שעון מקולקל שצודק פעמיים ביום
שוברים שתיקה כבית השקעות

דוח גולדסטון: לינקים עיקריים

יש אלטרנטיבה
מי שגולדסטון לא מעניין אותו מוזמן לבלוג הכדורגל שלי, שיחגוג עשור לקיומו בקרוב. לגמרי במקרה, הפוסט האחרון שם מתכתב עם הבלוג כאן. הכותרת; מוחמד בחר כחול לבן.

***
התמונה: פסלון בודהה מאבן זהב (גולדסטון), מתוך קטלוג פסלונים למכירה.

דה-מרקר קפה

דוח גולדסטון ועוד כמה לינקים לחג

עדיין לא קראתי את הנוסח המלא של דוח גולדסטון. בכל זאת, מחר ליל ראש השנה ואנחנו מארחים את סבתא וסבא ועוד משפחה של חברים לארוחת חג. אין לי עכשיו זמן לקרוא 575 עמודים באנגלית.

גולדסטון

באופן מפתיע לא פשוט למצוא את הנוסח המלא של הדוח. כמעט שעה בגוגל עד שמצאתי אותו באתר המועצה לזכויות האדם של האו"מ (UNHRC) הגוף שהפעיל את ריצ'ארד ג'יי גולדסטון.

קצת מידע על הגוף הזה: ויקיפדיה עברית | ויקיפדיה אנגלית | אתר משרד החוץ

נוסח הדוח שפורסם השבוע היה צריך להיות כאן – באינדקס הפרסומים של UNHRC.
גם את זה לקח לי זמן למצוא. כאשר ביקרתי היתה רק שורת ציון לגבי הדוח אך ללא לינק.
בסופו של דבר הגעתי אל ה-PDF הנכסף דרך אתר Honest Reporting (דיווח הוגן) בדף שכותרתו דוח גולדסטון: פרס לטרור הפלסטיני.

דוח גולדסטון – הנוסח המלא

קוד המסמך של דוח גולדסטון:A/HRC/12/48 .

הכותרת של הדוח:
Human Rights in Palestine and Other Occupied Arab Territories
Report of the United Nations Fact Finding Mission on the Gaza Conflict

באופן רשמי ישראל לא שיתפה פעולה עם המשלחת של מר גולדסטון.
את ההסבר של ישראל ניתן לקרוא באתר משרד החוץ – משלחת גולדסטון – חקירה או פוליטיקה?.

ב-29.07.2009 הפיץ משרד החוץ דוח משלו. 160 עמודים – עובדות והיבטים משפטיים על המבצע בעזה. אני בעצמי שמתי לינק לדוח הזה בפוסט שלי שוברים שתיקה כבית השקעות (למטה).
את הלינק מצאתי בידיעה בוואיינט יום אחרי הפרסום (30.07.2009).

הנוסח המלא של הדוח הישראלי נגיש באתר משרד החוץ כבר מספר שבועות – כאן.
הוא אפילו תומצת לנוחות המבקרים ל-FAQ.
עכשיו עיקרי הדוח מוגשים גם באתר מיוחד בתוך אתר משרד החוץ – Gaza Facts.
עפ"י משרד החוץ הדוח סופק למר גולדסטון.

יש עדויות כי היו ניסיונות נוספים להציג לגולדסטון ומשלחתו את הזוית הישראלית.

אני חושב שזה משלים את משימת מציאת העובדות הפרטית שלי.
לקח לי בערך שעה וחצי בגוגל.

אני מזמין אתכם לחקור את כל הלינקים האלה.
משהו שמר גולדסטון כנראה לא עשה (אולי גם הוא יתפנה לזה בחגים).

שנה טובה.

התמונה: קריקטורה שהוצגה בביתן של איגוד עורכי הדין הערבים, ועידת דרבן 2001.
מתוך מאמר תזכורת לקראת ועידת דרבן 2009.

דה-מרקר קפה

יורגן פוחצ'בסקינסן קורא את עמירה הס

לעמירה הס, כתבת 'הארץ', יש גישה נרטיבית וסגנון דוקומנטרי. כלומר, היא מציגה דעות כעובדות, עמדות כממצאים ושמועות כאמת. עם יכולות כתיבה גבוהות במיוחד, אג'נדה מוצקה, חריצות, נחישות ומוניטין היא מכונת תוכן משוכללת.
תעמולה באריזה אינפורמטיבית.

עמירה הס

היום (31.07.2009) פרסמה עמירה הס מאמר ב'הארץ';
פינוי הריסות המלחמה בעזה רק החל – השיקום עוד רחוק
המאמר מופיע גם במהדורה האנגלית של 'הארץ' – כאן.

הכותרת נייטרלית, נכון? לגמרי. שיא האינפורמטיביות.
המאמר עצמו עטור במספרים – כמויות, תאריכים, תקציבים וכיוצ"ב.

עכשיו בואו נצטרף אל יורגן פוחצ'בסקי, שיושב מול המחשב שלו בפרבר של גטבורג בשבדיה וגולש דרך גוגל ניוז למאמר האינפורמטיבי של עמירה הס.

יש להניח שיורגן מגיע עם עמדה/ידיעה בסיסית כלשהי בעניין הסכסוך הפלסטיני-יהודי.
ניתן לתמצת זאת בארבע מילים: ישראל חזקה והפלסטינים מסכנים.
מה שנכון, נכון.

מותר אפילו לצאת מנקודת הנחה שמר יורגן פוחצ'בסקי באמת רוצה להיות אובייקטיבי והוגן והוא מתעניין בעימות המתמשך מתוך כוונה כנה להבין יותר טוב את העולם הגדול ולנסות לתרום לשיפורו.
לראייה, הוא משקיע זמן בחיפוש אחרי מידע בנושא.

יורגן פוחצ'בסקי קורא את המאמר של עמירה הס ומרגיש שהוא לומד ומעמיק.
הנה לפניו מקור ישראלי, אפילו יוקרתי במחוזותיו, שמספק לו נתונים מהשטח.
עכשיו הוא יכול להבין יותר טוב את המצב ולייצב את עמדתו בעניין.

הישראלים מנייאקים, הפלסטינים מסכנים.
לפתע הוא מצטער שהוא לא השתתף בהפגנה האנטי ישראלית ליד אצטדיון הכדורגל של גטבורג בו, הופיעה קבוצה ישראלית במסגרת טורניר ליגת אירופה.

לקורא ישראלי, שקורא את המקור בעברית, קשה להבין את זה, כי הוא משלים באופן אוטומטי את החלקים החסרים בדיווח, על בסיס ידע אישי שנובע ממעורבות ישירה בסכסוך.

המתקפה הישראלית שהסתיימה לפני כ-6 חודשים, החלה לאחר 8 שנים של ספיגת ירי טילים אינטנסיבי על גני ילדים ונמשכה כארבעה שבועות בלבד.
אחד הגורמים העיקריים למימדי ההרס היא העובדה שחמאס אחסן מצבורי תחמושת בתוך היישובים.
לרצועת עזה יש גבול ארוך עם מצריים, לא רק עם ישראל. הגבול עם מצריים אמור להיות גבול ידידותי פתוח.
יש נתיבי אספקה יעילים לרצועת עזה, אלא שהם לא פועלים לטובת האוכלוסייה.
ישראל הפעילה במתקפה (המכונה מבצע 'עופרת יצוקה') תחמושת מתוחכמת, אמצעי תקשורת מתקדמים ונוהלי לחימה מבוקרים על מנת למקד את המתקפה בלוחמים הפלסטינים.
אילו ישראל היתה משתמשת בתחמושת וכלים קונבנציונאליים (וזולים) הנזק היה גדול פי כמה וכמה.
מעברי הגבול בין ישראל לעזה העוינת ייפתחו מייד לאחר שגלעד שליט יחזור הביתה.
גלעד שליט הוא חייל ישראלי שנחטף על משמרתו בתוך שטחה הריבוני של ישראל. הוא מוחזק בשבי בתנאים שנוגדים את כל האמנות הבינלאומיות.

את כל זה יורגן פוחצ'בסקי לא יודע.
הוא גם לא יכול ללמוד על זה מן המאמר (האינפורמטיבי) של עמירה הס.

יכול להיות שפשוט אין מקום לתוספות שהצעתי פה במהדורה המודפסת של 'הארץ', שצריכה להשאיר מקום למודעה של 'גוש שלום'.
יכול להיות שעמירה הס סומכת על יורגן שיגלוש אחרי המאמר לוויקיפדיה או למקור אחר להשלים את האינפורמציה.

אלא שאני חושד שעמירה הס בכלל לא רוצה שיורגן לא ידע את כל האמת.

עמירה הס היא מכונת תעמולה, לא עיתונאית.
היא לא מדווחת, היא מנרטבת.
היא לא מספקת מידע אלא מעצבת דעה.

בשפה מקצועית קוראים לזה 'פרסום אינפורמטיבי'.
כן, כן, עמירה הס היא קופירייטרית. תותחית אפילו.
כך צריך לגשת אל מאמריה.
יורגן פוחצ'בסקי לא יודע את זה.

התמונה: מתוך דף כותרות באתר שמאל בריטי בשם מהפכה מתמדת

פוסט מן העבר
לפי הקונצפציה של אמירה הס – האכזריות בעזה מוצדקת
14.01.2009

דה-מרקר קפה

שוברים שתיקה כבית השקעות

שוברים שתיקה

קראתי חלק מן ה"עדויות" המופיעות בחוברת 'עופרת יצוקה' שפרסם החודש (15.07.2009) ארגון 'שוברים שתיקה'. בנוסף, ניהלתי אי אילו ויכוחים עם תומכי 'שוברים שתיקה', שכמובן נורא מתלהבים מהחוברת החתרנית והנשכנית. להמשיך לקרוא "שוברים שתיקה כבית השקעות"

'הארץ' שלנו? פוסט מלא אובייקטיביות

ובכן, ועדת הבדיקה המיוחדת (האובייקטיבית) שמינה מזכ"ל האו"מ, באן (אוב-ייק-טיבי) קי-מון, הגישה את הדוח (האובייקטיבי) שלה בנושא פעילות צה"ל במבצע 'עופרת יצוקה' והפגיעה במבנים של מוסדות או"מ (אובייקטיביים).

דו"ח באו"ם: גינוי לצה"ל, אף מילה על החמאס | 05.05.2009 | Ynet
ישראל: דו"ח האו"ם מגמתי, הקשיבו רק לחמאס | 05.05.2009 | Ynet
משרד החוץ: ועדת הבדיקה של האו"ם העדיפה את החמאס | 05.05.2009 | הארץ

על הסוגייה העקרונית של חקירה (אובייקטיבית) כתבתי בפוסט קודם שהתייחס לתביעה של הארגון (האובייקטיבי) 'בצלם' לחקירה בלתי תלויה של 'עופרת יצוקה'.

אפשר לכתוב המון על הדוח הזה ועל מידת הרצינות שלו, הרלוונטיות שלו לאמת, איכות התחקיר והחקירה, הנחות היסוד שלו, מה יש בו, מה אין בו, כמה הוא חד משמעי, כמה הוא חד צדדי, כמה הוא חד וכמה הוא בכלל שווה.
חבל על המילים, התמונות מדברות בעד עצמן.

1. כך הציג Ynet את הדיווח על הדוח
090505-file_0_original

2. כך הציג אתר 'הארץ' את הדיווח על הדוח
090505-file_0_original-2

אז מי יותר אובייקטיבי?

למי שלא מבין:
Ynet מעטר את הידיעה בתמונה של טיל קאסם הנורה מעזה לעבר ישראל.
'הארץ' מעטר את הידיעה בתמונה של פיצוץ בתוך אזור מגורים בעזה.

כל מה שרציתם לדעת על אובייקטיביות בקליפת אגוז.

מסתבר, אם כן, שגם את 'עופרת יצוקה' וגם את הדוח האובייקטיבי אפשר לראות איך שרוצים –
לפי מה שאין בדוח, לפי מה שיש בדוח. הכול תלוי מאיזה צד של האובייקטיביות מסתכלים.
מה שמוביל לשאלה; מאיזה צד מסתכל 'הארץ'?

דה-מרקר קפה

מומחה אקטואליה מס' 22 (או 23)

ביום רביעי השבוע (25.03.2009) גיליתי שדה-מרקר קפה מחשיב אותי כמומחה לאקטואליה. עובדה, אם מקליקים למעלה על 'גולשים' ואחר כך מימין על 'אקטואליה' מקבלים דף עם 24 תמונות של גולשים שכותרתו 'אקטואליה – המומחים'. אמנם כדי לראות אותי צריך לגלול קצת, אבל אני שם, בשורה האחרונה, ראשון מימין, במקום 22 או 23, תלוי מאיזה צד מתחילים לספור. שמרתי פרינט-סקרין. להמשיך לקרוא "מומחה אקטואליה מס' 22 (או 23)"

עוד פוסט על פשעי מלחמה שהיו או לא היו, תלוי איך מסתכלים

כמו שהיה צפוי, מתחילים לזלוג סיפורים מעוררי מחשבה מזירת הלחימה של מבצע 'עופרת יצוקה'.
כמו שעוד יותר היה צפוי, הדיון הוא צעקני. שמאלני האספרסו מערבבים בזעם מול ימני השווארמה שלועסים בכעס. הכותרות בתקשורת אגרסיביות, כי אצלם המאבק אינו על האמת אלא על הקליק ועל הטוקבקים. גם הבלוגרים מתחרים על הכותרת שתביא הכי הרבה כוכבים. מבחר לינקים בהמשך.

ואני שואל, על מה בעצם המהומה?

החיילים מתחילים לפרוק את מטעני הנפש
זה כל כך טבעי. לחימה היא חוויה מטלטלת. אלפי אנשים עברו אותה במבצע 'עופרת יצוקה'. בטח שהם יתפרקו אחרי זה. שהרי אלמלא היה צורך לתת לחיילים לפרוק מתחים ודילמות, לא היו מתקיימים אותם כנסים כמו זה שהתקיים, מעשה שגרה, במכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין, בפיקודו של דני זמיר.

קל וחומר אחרי מבצע 'עופרת יצוקה' שהוא עתיר דילמות מיסודו ובמהותו.
מכיוון שאנחנו "חברה צבאית" שנמצאת באופן מתמיד במצב לחימה, מנגנוני הפירוק האלה חשובים מאין כמותם – לכל חייל בפני עצמו, לחברה, לצבא.
לכן, מי שקורא את הדיווחים על העדויות המסוימות (בטח יהיו עוד) צריך לשמוח, להירגע ולהיות גאה.
לשמוח שהכל יכול לעלות על השולחן והשקיפות חיה ובועטת, להירגע כי החיילים המצוינים אינם נחים על זרי הדפנה אלא שואפים להשתפר עוד ולהיות גאה על כך שהם לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו.

חומר למחשבה; חוויות קשות הן פשעי מלחמה?

לדיון המוסרי יש ערך מבצעי
שיירת השמאלנים בקפה כבר חוגגת את פשעי המלחמה בשירת 'ידענו' וגניחות 'אמרנו לכם'. בסופו של חשבון באמת צריך להגיד גם להם תודה, בשם האומה ובשם צה"ל ובשם המוסר הצבאי.
לדוגמא; בזכותם כי רבה חיל האוויר משקיע בוחטות בפיתוח וברכישת תחמושת מדויקת, במקום לחסוך ולרכוש תחמושת פחות מדויקת אבל לא פחות אפקטיבית. צה"ל משלם יותר כדי להרוג פחות.

אם קל להבין את הצורך והשאיפה לחסוך בחיי אזרחי אויב, על אחת כמה וכמה קל להבין את הצורך לחסוך בחיי חיילינו. כלומר, אם מתוך האימונים והתדריכים שלפני המבצע הבין כל חייל שחייו שלו וחיי חבריו קודמים לחייו של פלסטיני כלשהו בזירת הלחימה – ילד או מבוגר, גבר או אשה – זה טוב.
קר ואכזרי אבל מקצועי וצודק.

חלק ניכר מהאבידות שלנו במבצע 'עופרת יצוקה' נבע מירי של כוחותינו. ירי בשוגג.
זאת עדות לא פחות טובה (ויותר כואבת) למורכבות המיוחדת של לחימה נגד מיליציות טרור בתוך אוכלוסיה אזרחית צפופה.

בכל העדויות שפורסמו עד כה לא מצאתי אחת שמעידה על כוונת מכוון, על תאוות רצח, על דם קר.
יש שני מקרים שנראים חמורים, אליהם מתייחס מתי גולן בכתבתו בגלובס. ממה שהצלחתי להבין, יהיה קל להוכיח שאחד הוא בלבלה מבצעית והשני שיפוט לקוי.
ואם נמצא ששני החשדות אכן מוצדקים ומדובר בפשעי מלחמה, מה זה בעצם אומר; שצה"ל הוא צבא לא מוסרי או שהוא צבא כל כך מוסרי עד שמקרה אחד או שניים, אם קרו, מטלטלים אותו?

יפה עשה דני זמיר, מפקד המכינה הקדם-צבאית, שמצא את הזמן ועשה את המאמץ להעביר את החומר לידיעת הרמטכ"ל. כל דבר דורש תחקיר. לא כל דבר דורש חקירה.

חומר למחשבה; טרגדיה היא פשע מלחמה?

האגודה לתרבות הדיור
עמירה הס מפרסמת כבר כמה זמן ב'הארץ' כתבות "תחקיר" מעזה שלאחר 'עופרת יצוקה'. יש שם עדויות דומות. החומר כה דליל עד שבאחד ממאמריה הראשונים (את הלינק הזה לא מצאתי) היא התמקדה בכך שמשפחה שהצבא התמקם בביתה הועברה לחדר הכי קר בבית.
במלחמה הבאה בכל פלוגה תהיה שפרה סורגת.

עמוס הראל מביא היום ב'הארץ' את התמליל מתוך אותו מפגש במכינה הקדם-צבאית. המסקנה היא בלתי נמנעת; מלחמה זה חרא של עניין. אבל על זה כבר דיברנו.

התיאורים הכי קשים מילולית נשמרו דווקא לפשעי הגרפיטי והנזקים לרכוש בבתים בהם עברו החיילים.
בתמצית: החבר'ה בהמות. השאירו לכלוך וזוהמה וגרפיטי לאומני בכל מקום. זוועה. חוץ מזה יש הרבה שממש שונאים ערבים.

חומר למחשבה; חייל לא פוליטיקלי קורקט הוא פושע מלחמה?

גיוס תחת השפעה
הדיון הזה – החל מתחושות החיילים, דרך הזדעקותו של דני זמיר, עבור בעמוס הראל ועד אחרון הבלוגרים – הוא טוב מאוד, רצוי וחשוב. כל עוד הוא בעברית.
כאשר הוא עובר ללועזית זה אומר שהעניין הוא לא ביקורת ותיקון אלא גיוס כספים.

חומר למחשבה; מי מתפרנס מפשעי מלחמה?

פינת הדמגוגיה הזולה
ברגע של דמגוגיה אפשר לחשב בכמה אפשר היה להעלות את שכר המורים לו חיל האוויר היה משיג את מטרותיו עם תחמושת יותר זולה.
אפשר גם לעשות חישוב אפילו יותר דמגוגי; כמה ילדים פלסטינים היו נהרגים לו תקציב ההתחמשות של חיל האוויר היה קטן יותר?

לכל דבר יש מחיר, גם להחלטה להיזהר ככל האפשר מפגיעה בחפים מפשע.
מצד אחד, חיל האוויר משלם יותר כדי להרוג פחות. מצד שני, אחת התוצאות של ההשתכללות האווירית הזאת היא היכולת לבצע סיכולים ממוקדים בלי קומנדו. דהיינו, חיסכון.

חומר למחשבה; האם יתרון צבאי הוא פשע מלחמה?

***
לינקים נבחרים

30.03.2009 – החקירה במקרים שנדונו בכינוס הופסקה
דיווח ב-Ynet

דני זמיר, ראש המכינה הקדם צבאית ע"ש יצחק רבין ז"ל באורנים,
פרסם מאמר בעקבות הפולמוס שעורר מפגש הלוחמים במכינה.
מוסריות היא כח
23.03.2009 | Ynet

יואב גלנט, אלוף פיקוד דרום, שתכנן ופיקד על מבצע 'עופרת יצוקה',
נאם באירוע צבאי והתייחס לדיון  על מוסריותו של צה"ל
האלוף גלנט: גאה בצבא המוסרי שלנו
24.03.2009 | Ynet

התמליל
עדויות החיילים נחשפות: ירי צלפים על נשים וילדים, הפצצות עיוורות ותאוות הרס
20.03.2009 | הארץ

ידיעות

גרסת צה"ל: כ-600 אנשי חמאס ו-309 אזרחים נהרגו במבצע בעזה
25.03.2009 | הארץ

פלסטינים בעזה: "עדויות החיילים לא מפתיעות"
20.03.2009 | Ynet

עדויות חיילים מעזה: "ההוראות היו בעצם לרצוח"
19.03.2009 | Ynet

חוקר של האו"ם: נעשו פשעי מלחמה בעזה
19.03.2009 | NRG

ההדפסים שעל חולצות יחידות צה"ל: הרג תינוקות ונשים בהריון ופיצוץ מסגדים
19.03.2009 | הארץ

עדויות החיילים נחשפות: הוראות פתיחה באש מתירניות, הרג אזרחים פלסטינים, הרס מכוון של רכוש
18.03.2009 | הארץ

דעות
הצבא הכי מוסרי בעולם *****
23.03.2009 | דה מרקר קפה

גדעון לוי: צבא הגנה לישראל?
22.03.2009 | הארץ

פקודה בלתי חוקית בעליל?
22.03.2009 | דה מרקר קפה

עיתון לאנשים רעים
21.03.2009 | דה מרקר קפה

מתי גולן: מדוע הבליט עורכו של "הארץ" את המעשים המזעזעים והקשים שעשו חיילינו בעזה
20.03.2009 | גלובס

הציניות היצוקה של אהוד ברק
20.03.2009 | דה מרקר קפה

אם נראה לכם שאין קשר
20.03.2009 | דה מרקר קפה

מלחמת אזרחים בכל מחיר
19.03.2009 | דה מרקר קפה

חיילי צה"ל מצהירים: אנחנו רוצחים בדם קר
19.03.2009 | דה מרקר קפה

עזה: פשעי מלחמה?
27.01.2009 | דה מרקר קפה

עופרת יצוקה, הזוית של אורי אבנרי
03.01.2009 | גוש שלום

מידע
וויקיפדיה: מבצע עופרת יצוקה
אתר צה"ל: מבצע עופרת יצוקה
חה"א השלים תחקירי המבצע: 99% מהירי פגע בדיוק במטרה

דה-מרקר קפה

ארגון 'בצלם' הוא כמו שעון מקולקל שצודק פעמיים ביום

ארגון 'בצלם' פרסם החודש מסמך שכותרתו 'מתווה לחקירת פעולות הצבא במבצע עופרת יצוקה'.
אתר 'בצלם': הודעה לעיתונות | המסמך (pdf) | המסמך באנגלית (pdf)

090301-בצלם

בקריאה ראשונה נראה שמדובר במסמך מנוסח בקפידה ובטון סולידי. זה נובע מן הסתם מאילוצים משפטיים אבל גם מתחכום תקשורתי ותעמולתי.
הצצה בתרגום לאנגלית מגלה קו מילולי נוקשה יותר מזה של הנוסח העברי.
לדוגמא: המונח 'היקף הפגיעה' מתורגם באנגלית ל'עוצמת הנזק' (Full magnitude of injury).

'בצלם' מגדיר את עצמו באמצעות הביטוי "מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים".
הנוסח האנגלי של ההגדרה השיווקית משתמש בביטוי "בשטחים הכבושים" (Occupied Territories).

כדרכם של מסמכים מסוג זה, גם במסמך המתווה של 'בצלם' הכוונות האמיתיות נמצאות בניואנסים, איתם ניתן בהמשך להתחכם, להיתמם ולייצר יש מאין.

חקירה עצמאית
המתווה של 'בצלם' משחיל את זה כתנאי לאמינותה של החקירה.
מה זאת אומרת? האם ארגון 'בצלם' מצפה/דורש כי מי מטעמו יחקור כעת קצינים וחיילים?
האו"מ כבר הודיע כי יחקור לפחות חלק מאירועי 'עופרת יצוקה'. האם 'בצלם' מצפה שהאו"מ יבצע תחקירים מבצעיים בצה"ל? האם חקירה של האו"מ היא "חקירה עצמאית"?
כמה עצמאית תהיה חקירה של צוות 'בצלם'?

אין דבר כזה 'חקירה עצמאית'. כל חקירה תהיה מוטת אינטרס וכל דוח יהיה בשליטה של מישהו.

דרישה ל"חקירה עצמאית" היא טריק פשוט – מכאן וצפונה הכל שקר מראש.
כל מה שצה"ל ינפק פסול לעדות. בהקשר המסוים של 'עופרת יצוקה' זאת כמובן קביעת עמדה ברורה מראש. עמדה קדומה.
הלכה למעשה – המסמך אינו מתווה לחקירה אלא דוח החקירה. המסקנות כבר בפנים.

הביוב של עזה
'בצלם' דורש שהחקירה תגיע גם לביוב של רצועת עזה.
לפי 'בצלם' העובדה שלפלסטינים בעזה יש שלטון חרא שמשקיע בטילים במקום בביוב היא שיקול שישראל צריכה לקחת בחשבון.

אם לא הבנתם את הפעלול;
הפצצת מצבורי טילים שגורמת לקריסת מערכת הביוב זה פשע מלחמה.
מה שאומר בעצם שמלחמה היא פשע מלחמה.
מה שהופך את מסמך המתווה של 'בצלם' לנכון מעצם היותו.

אני מתקשה להבין איך 'בצלם' שכח להכניס למתווה שלו גם את זיהום האוויר שנגרם מהפצצת בונקרים של תחמושת. ישראל הרי היתה צריכה לקחת בחשבון שהפצצת בונקרים של טילים תגרום לעשן כבד וסמיך.

דרישה מס' 4
כדי להבדיל את מסמך המתווה מסתם כתב דעה (כלומר, פוסט) הוא כולל בסופו 8 סעיפי חקירה מומלצים. הם מופיעים גם בהודעה לעיתונות.
מכיוון שהמסמך עצמו מופיע בהודעה לעיתונות כקישור לקובץ pdf, ניתן להניח כי רוב גדול של הגולשים יסתפקו בהודעה לעיתונות. לכן יש לשים לב להבדלי הניסוח של הדרישות בין המסמך לבין ההודעה לעיתונות.

במסמך דרישה מס' 4 מנוסחת כך:
"האם נעשה במהלך המבצע שימוש בנשק שאסור לשימוש בנסיבות הקיימות ברצועת עזה – כולל שימוש בפצצות זרחן ובנשק בלתי מבחין?".

בהודעה לעיתונות היא מנוסחת כך:
"האם נעשה במהלך המבצע שימוש אסור בנשק – כולל זרחן לבן?".

אילו מטרת 'בצלם' היתה חקר האמת אפשר היה להספק בניסוח פשוט:
האם נעשה במהלך המבצע שימוש בנשק שאסור לשימוש?
לשאלה הזאת יש שתי תשובות אפשריות – כן או לא.
שני הניסוחים שבחר 'בצלם' מחייבים תשובות עם הרבה הסברים, מה שמסבך מראש את המשיב שנראה לא טוב ונשמע מצטדק. כלומר, אשם.

ארגון 'בצלם' לא חותר לחקר האמת אלא לביסוס של נרטיב.
זה אינו ארגון מידע אלא ארגון תעמולה.

את מי הוא משרת? את עצמו.
'בצלם' מבסס את פעילותו על ליקוט שמועות שעליהן הוא עושה רייטינג שמייצר לו תקציבים שמממנים לייף סטייל של חבורת עסקנים שמייצרים רעש תקשורתי שמזרים עוד שמועות וכן הלאה.
מטבע הדברים הפעילות הולכת ומקצינה. זה חלק מהשיווק.

'בצלם' נוסד באינתיפאדה הראשונה, על מצע של כוונות טובות. כיום ארגון 'בצלם' הוא כמו שעון מקולקל שצודק פעמיים ביום. מעת לעת יש בלקט השמועות גם מקרי אמת המחייבים טיפול ומחשבה. אבל הסה"כ של פעילות 'בצלם' הוא תמיכה בחלוקה השקרית לתמימים ולרשעים.
הלכה למעשה, מתוך הקלקול, 'בצלם' משתלב בתעמולת האויב המגדירה את הישות הציונית כממלכת הרשע.

הלייף סטייל של אנשי 'בצלם' נקנה במתן הכשר להפסקת קיומנו כמדינה. לדעתי יש לו גם מחיר דמים.

לפני שאתם צועקים "סתימת פיות" אני רוצה לציין שפעילותו של 'בצלם' לגיטימית לגמרי ואין לי ציפיות, קל וחומר דרישות, להשתקתו של הארגון ע"י השלטונות. חלילה וחס.
על העצומה הזאת, למשל, להוצאתו של 'בצלם' מחוץ לחוק אני לא חותם למרות שאני מסכים לכל מילה.
אם אפשר להשלים עם נוכחות של האויב בפרלמנט, בטח שאפשר להשלים עם שעונים מקולקלים.
אני רק כותב את דעתי ומקווה שעוד בלוגרים יכתבו את דעתם, בעיקר בשפות זרות (כולל ערבית), עד שייתש כוחו של הארגון והוא יתפוגג מכח חוסר אמון ציבורי ובוז רב-לשוני.

להבנת המנגנון של אסטרטגיית התעמולה של 'בצלם'
פוסטים מאת יהונתן דחוח-הלוי, מזרחן וחוקר טרור.

מדוע ארגון בצלם פוטר את חמאס מעונש על ביצוע פשעי מלחמה?

עובר האורח התמים של 'בצלם' הסתבר כטרוריסט
"איכות" המחקר של ארגון בצלם
ארגון בצלם מפיץ במתכוון מידע בלתי מבוסס
ארגון בצלם: הריגת חיילים ישראלים השומרים על התנחלויות "לגיטימית"
עוד דוגמא "למהימנות" של ארגון בצלם
עוד פוסטים בבלוג הנ"ל

דה-מרקר קפה

פנינה שרביט-ברוך לא התירה רסן – היא הרסן.

תגובה לפוסט הגול העצמי של פנינה שרביט, מאת אורן מדיקס
ציטוטים בשחור, מענה באדום.

החוק הבינלאומי נועד להגן על החלש, נטול הזכויות מפני החזק ממנו.
החוק הבינלאומי נועד להגן על הרבה דברים. בין השאר על החלש ובין השאר גם על החזק.
לא כל חלש הוא נטול זכויות. גם לחזק יש זכות להגן על חייו.
הפניה לפוסט שכתבתי: לצד הצודק אסור להיות חזק?

פנינה שרביט בחרה להפוך את החוק הבינלאומי לאת לחפירת קבריהם של מאות חפים מפשע.
פנינה שרביט-ברוך בחרה להעניק לצה"ל מטרייה משפטית שנועדה ליצור מגבלות פעולה במסגרת
המטרה של גב' שרביט-ברוך היתה להבטיח כמה שפחות קברים של חפים מפשע – בעיקר מהצד שלנו, אבל לא רק.
אני יוצא מנקודת הנחה שגב' שרביט-ברוך ידעה גם להגיד לא.
הפניה לתגובותיי בפוסט מאת שולי דיכטר: לפני חמש שנים, והיום?

מה שעשתה, הוא להרחיב את מושג האשמה עד כדי כך, שחפות מפשע, כמעט שאינה אפשרית. היא הפכה את המשפט העממי 'אוי לרשע ואי לשכנו' לנורמה משפטית לפיה אפשר לחרוץ גורלות – וזה עוונה הגדול.
מי שיצר מצב בו לחפים מפשע אין סיכוי הוא חמאס, אשר מילכד את האוכלוסייה עליה הוא אמור להגן. חורץ הגורלות של 'עופרת יצוקה' הוא חאלד משעל שהוביל את אסטרטגיית הקורבנות של חמאס.
הפנייה לפוסט שכתבתי: הם לא היו מגן אנושי.

אבל מעבר לכך, באופן אירוני, היא גם פועלת כפרקליטת החמאס.
שהרי אם שוטר פלסטיני אינו חף מפשע שכן, בעתיד, מי יודע, ישתתף בלחימה נגד ישראל ורוב אוכלוסיית עזה גם היא אשמה, מפני שבחרה, כידוע, בחמאס, כל אזרחי ישראל גם הם אשמים בכיבוש. רובם ככולם בחרו במפלגות שפעלו באופן ישיר להעמקת הכיבוש, חלק גדול קשור במישרין או בעקיפין במנגנון הכיבוש – אפילו עובדי תנובה המספקת, כידוע, תוצרת להתנחלויות, אינם חפים מפשע, אליבא דשרביט.
שלא לדבר על הבוגרים המשרתים במילואים ועל הילדים שיגדלו להיות חיילים.
מכבסת המילים.
שוטרי חמאס מהווים חלק ממה שחמאס מכנה 'הכוח המבצעי' שתפקידיו כוללים בין השאר לחימה בחיילי צה"ל ואבטחת שיגורי טילים. לא צריך דמיון יותר מדי פרוע כדי להעריך מה עושה משטרה בתוך אוכלוסיה ממולכדת.

חמאס מסמן לא את כל אזרחי ישראל אלא אל כל היהודים בישראל ובכל מקום. אם אתה לא מאמין לי, קרא את אמנת חמאס. הם לא מכירים בזכותנו לחיות כאן ובכלל. זאת אומרת שכל הניואנסים כבר ממילא קיימים ומהווים רקע לפעילותה של הגב' שרביט. אני מניח שכל זה היה חלק משיקוליה והמלצותיה.

ההבדל הגדול הוא שההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, בעקרון, מעוגנת בחוק הבינלאומי ואילו מעשיה של ישראל הם הפרה של החוק הבינלאומי.
טעות גסה. אין שום חוק בינלאומי שמתיר ירי של טילים על אוכלוסיה אזרחית. חמאס לא עומד בשום קריטריון ולראיה – הקהילה הבינלאומית מחרימה אותו ושואפת לחיסולו.
ישראל פועלת, כאמור, במגבלות של חוקים ואמנות בינלאומיים ומתוך זהירות יתרה וקפדנות רבה. שהרי זהו תפקידה של גב' שרביט-ברוך וחבריה ליחידה (לישראל הרי לא "יאשרו" לעשות את מה שאירופה הנאורה עשתה בקוסובו).

כל זאת, כאמור, כאשר ברור שחפים מפשע אינם מהווים מטרה לגיטימית
חפים מפשע אינם מטרה של ישראל. מצד שני האויב רואה בחפים מפשע מטרות איכות.

ולכן התרת הרסן של פנינה שרביט, תרומתה הכבדה למחיקת המושג 'חף מפשע' היא מכה אנושה לכל מי שצדק ומוסר הם נרות לרגליו.
כותב הפוסט מחק את המושג 'חף מפשע' כאשר הוא בעצם אומר שמי שחזק הוא בהכרח לא חף מפשע.
למי שלא מבין; באירופה "של פעם" נהוג היה לומר שמי שמצליח הוא בהכרח גנב. ואידך זיל גמור.

פנינה שרביט-ברוך לא התירה רסן – היא הרסן.

***
תוספת: 01.02.2009
יפה הגיבוי שנתנה הממשלה היום לפנינה שרביט-ברוך.
יפה גם הגילוי כי 'הארץ', איך נאמר, ריטש קצת את המציאות והציג פנייה של פרופסור אחד, חיים גנז, כמהלך אקדמי מקצועי גורף ולא כדעת יחיד.

קראתי גם את המאמר של אריאל בנדור היום ב-Ynet: הדחת המרצה: בלבול יוצרות.
הכותב תוקף את מאמר המערכת של 'הארץ' (29.01.2009): מינוי לא ראוי. מומלץ.

דה מרקר קפה

המשפטן חאלד משעל

2 ידיעות ומאמר מערכת שפורסמו היום:
טורקיה: לשקול הגדרת החמאס כארגון טרור
גם בארה"ב קוראים לחרם אקדמי על ישראל
מאמר המערכת | מינוי לא ראוי

המסקנה:
להכריז על חמאס כארגון אקדמי ולהזמין את המשפטן חאלד משעל להרצות בפקולטה למשפטים בתל-אביב.

כמה משפטים של המשפטן
http://www.youtube.com/watch?v=B1XWjY8Kzy8

ועוד משפט מהיום;
חסן נסראללה, משפטן בפני עצמו, נאם היום ואמר, בעניין גופות של לוחמי חיזבאללה ואסירים פלסטינים, את המשפט הבא: "זו סוגיה של ג'יהאד, מוסר ואנושיות".
הבנתם? ג'יהאד, מוסר ואנושיות.

הסרט למעלה:
ילדה פלסטינית שנפצעה במבצע 'עופרת יצוקה' מסבירה את המציאות בקצרה ובאופן לגמרי לא אקדמי

דה-מרקר קפה

'עופרת יצוקה' – שלב השאלות (חלק א)

עופרת יצוקה - עזה

עכשיו, אחרי שמבצע 'עופרת יצוקה' מאחורינו והעתיד לפנינו, עולות מספר שאלות שהתשובות עליהן יכולות להאיר עבורנו מה בעצם הולך לקרות אחרי הזוועה שהתחוללה ברצועת עזה. להמשיך לקרוא "'עופרת יצוקה' – שלב השאלות (חלק א)"

איפה עזה, איפה?!

חיפשתי בגוגל ניוז על עזה, לראות מה כותבים.
החיפוש בוצע ב-23.01.2009 בשעה 23:00.

רוב הידיעות הן על ההרס בעזה ועל הסבל של התושבים, אבל ביניהן לא מעט ידיעות על חזרה למסלול כגול פתיחת בתי הספר וכד'..
חלק נכבד מוקדש לקשקשת האינסופית בעולם הערבי
ועוד חלק, קטן יחסית, למאמצי המדינות המערביות לסייע לאוכלוסייה בעזה.

בגוגל ניוז אין, לפחות לא בדפים הראשונים, ידיעות על הסיוע מישראל
ואין לינקים לכתבות מן הסוג שהופיע ב'קוריירה דה לה סרה' ובאתר של 'דר שפיגל'.

התחלתי לאסוף לינקים כאלה בפוסט הם לא היו מגן אנושי (20.01.2009).

כותרת מסוימת צדה את עיני:
ה-BBC מגן על ההחלטה לא להעניק זמן אויר למבצע גיוס תרומות למען עזה.

מסתבר שמספר ארגונים הומניטאריים ו"הומניטאריים" שפעלו לגיוס תרומות וסיוע למען עזה לא הצליחו לקבל חשיפה ב-BBC ובערוצים בריטיים אחרים לנושא.
הנימוק של ה-BBC: שמירה על ניטרליות ואי בטחון בכך שהתרומה מגיעה ליעדה.

הצצתי קצת ברשימת התכנים הפופולאריים באתר ה-BBC. עזה לא בתמונה.
בדף הבית עזה מוזכרת בשורה קטנה למטה, ברשימת הנושאים הנוספים, תחת המזרח התיכון.

גם בדף הראשי של גוגל ניוז עזה לא ממש בראש.
בגוגל טרנדס אין זכר לעזה.

לידיעת חמאס:
"הדבר אותו שמענו שוב ושוב מבני הנוער היה שהם חוששים שהמתקפות על רצועת עזה יתחדשו. כאשר שוחחנו על הפחדים שלהם, הם סיפרו כי הם חוששים שהפסקת האש היא רק זמנית. הם גם אמרו שמעולם לא ידעו שהם מסוגלים לפחד כל-כך".
קסנדרה נלסון, פעילה בארגון MERCY CORE, ידיעה ב-Ynet, מ-24.01.2009

דה-מרקר קפה

בריון שכונתי: גדעון לוי Vs. בוב דילן

גדעון לוי
ב-28.12.2008, ביום השני של מבצע 'עופרת יצוקה', פרסם גדעון לוי מאמר ב'הארץ' תחת הכותרת בריון שכונתי מכה שוב.


ב-1983, כשנה לאחר תחילת מלחמת לבנון הראשונה,
פרסם בוב דילן את השיר 'בריון שכונתי' – Neighborhood Bully,
שנכתב במיוחד על מדינת ישראל. להמשיך לקרוא "בריון שכונתי: גדעון לוי Vs. בוב דילן"

באן קי-מון שמע קול פנימי

המזכיר הכללי של ארגון האומות המאוחדות סיים את ביקורו באזורנו,והגיש דוח על הביקור.

מקבץ ידיעות
אתר האו"מ (למטה יש קישור לוידאו)
NY Daily News
Middle East Times
The Financial Times
Ynet

שלוש מסקנות אופרטיביות הציג באן קי-מון:
1. חקירה של הפגיעות במוסדות או"מ והעמדת האחראים לדין.
2. מאמץ פאן ערבי לפיוס פנים פלסטיני
3. מאמץ כלל עולמי לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והערבי-ישראלי.

באן קי-מון סייר בעזה, ביקר אצל כמה וכמה מנהיגים באזור, אמר כל מיני דברים והגיש דוח.
הוא שמר על איזון בגינויים, הקפיד על נטייה לטובת הצד שסובל יותר, פיזר יותר מקורטוב של זעזוע.
לא קראתי את הדוח עצמו (הוא לא היה עדיין באתר האו"מ בזמן כתיבת הפוסט) אבל נראה שמדובר במסמך מתמטי הדוק.

במבט לא אובייקטיבי מימין אפשר לראות כמה דברים מעניינים ואף מפתיעים:

הדרישה לחקירה מתייחסת רק לפגיעה במוסדות האו"מ ולא למלחמה כולה.
אמנם, אם יתברר כי צה"ל פגע במוסדות האו"מ ללא הצדקה, זה ישליך על המבצע כולו, אבל יש בכך רמז להכרה בצדקת מהלך צבאי בסיטואציה שנוצרה.

הגדרת המצב כ"כשלון פוליטי קולקטיבי"
והפרחים לצה"ל. פשוט סבבה איך שהקהילה הבינלאומית התעוררה ברגע בו ישראל הפסיקה לספוג (8 שנים) והתחילה לתקוף (22 ימים).
זה, לדעתי, ההישג השני בחשיבותו של מבצע 'עופרת יצוקה'. הפרספקטיבה אמנם קצרה (כולה יומיים?) אבל היא נמרצת, יש סימני מומנטום ויש את אובמה.

מבחינה זאת, הבחירה לצאת למבצע צבאי עצבני במיוחד על סף כניסתו של אובמה לתפקיד היא צינית במובן החיובי.

קריאה ישירה לעולם הערבי להשקיע בפלסטינים
סוף סוף הבנה כי ערכים ותהליכים פנים ערביים משפיעים על הסכסוך הזה. אני לא זוכר אם אי פעם הוטלה אחריות כלשהי על העולם ערבי. זה חדש לי.

רעיון קטן משלי;
מימון ליגת כדורגל פלסטינית. דינאמו רפיח, שבב אל עזה, הפועל חאן יונס, מכבי רמאללה, זמאלק שכם.
הנסיעות למשחקי חוץ בין עזה ליו"ש יכולות לקדם מאוד את סלילת הכביש ההוא מ"הרצף הטריטוריאלי".

ההישג הראשון במעלה של 'עופרת יצוקה' הוא הידיעה שאנחנו על סף טירוף. עוד לא ברור אם יש מומנטום בעניין זה, אבל ברור שהידיעה קיימת. התעלומה היא לגבי ההפנמה.

יש לי תחושה שבאן קי-מון שמע קול פנימי של אסימון נופל.
הוא איש חכם. עכשיו נראה גם כמה הוא נבון ואיזה מנהיגות ניהולית יש לו.

ואולי אני טועה ומאחורי הסימנים זאת אותה באר יבשה.
שוב יתמקדו רק בסעיף הראשון (חקירה וכו') וכל השאר יישאר דיבורים.

למה אני אופטימי בכל זאת?
כי אני חושב שבביקור בעזה באן קי-מון הבין ש-1,300 הרוגים זה בעצם סימן לאיפוק.
שישראל לא באמת איבדה את הבלמים, רק לחצה קצת על הדוושה. ממש קצת.
כי הפער הכי מדהים הוא לא בין מספרי המוות בכל צד, אלא בין מימדי ההרס לבין מספר הנפגעים.
זה משהו שחמאס לא הבין (אסטרטגיה של קורבנות) אבל העם הפלסטיני הבין.

ויש מצב שזאת רוח הדברים שבאן קי-מול ספג בביקורו שם. הוא הסתכל להם בעיניים.

דה-מרקר קפה

דויד גרוסמן הפך לבלוגר

משה קרמניצר אמר בראיון למוסף 'הארץ' כי לדעתו מבצע 'עופרת יצוקה' היה מוצדק, אך היה צריך לסיימו לאחר יום ההפצצות הראשון. גם אני חשבתי כך בהתחלה ואף כתבתי פוסט שמבטא עמדה זאת, תחת הכותרת בוקר שלישי למתקפה – דוד גרוסמן צודק.

כן, הסופר דוד גרוסמן שפרסם אתמול (20.01.2009) מאמר ראשי ב'הארץ' תחת הכותרת הסיפור שאנו כלואים בו, פרסם בימים הראשונים למלחמה עצה טקטית תחת הכותרת לאחר שהמסר הועבר לחמאס, יש לנצור את האש.

חוץ מקרמניצר וגרוסמן סיפקו עצות לצה"ל ולשר הביטחון עשרות פובליציסטים, מאות בלוגרים ואלפי טוקבקיסטים. מימין ומשמאל, עמך ופרופסורים, גברים ונשים, צעירים וזקנים – כולם יועצים טקטיים בעלי חזון אסטרטגי. כל אחד יודע בדיוק מה צריך לעשות ולמה – החל מללכת עד הסוף ולמחוק את עזה מעל פני האדמה ועד לעצור ולהסגיר את גבי אשכנזי להאג.

אני מניח שבכל המלחמות התנהגו אותו דבר ותמיד היה להם מה להגיד לרמטכ"ל ולממשלה, אלא שהשפע התקשורתי והאינטרנט הופכים כל בדל מחשבה לפומבי. במילים אחרות, דוד גרוסמן הפך לבלוגר.

המאמר של גרוסמן הופיע בשער 'הארץ' ביום הראשון להפסקת האש (היום שאחרי) וביום השבעתו של ברק אובמה לנשיא ארה"ב (היום שלפני).

נאום הנהגה החלולה, בעצרת יום השנה ה-11 לרצח יצחק רבין, העניק לדוד גרוסמן משקל ציבורי שחרג מהמועדון המצומצם שהקשיב למשנתו המדינית עד אז. הוא בזבז את זה. חבל.

כמעט 90% מהציבור היהודי בישראל תמך במבצע 'עופרת יצוקה'. אפילו דוד גרוסמן היה ביניהם בשלבים מסוימים. במאמר הוא קורא להם 'יהירים וזחוחי כוח'.

אני ראיתי יהירות וזחיחות רק בשוליים מימין. החמשיר הזחוח של ראש אמ"ן היה חריג שנקטל מכל הכיוונים ולא חזר על עצמו.
להיפך, המלחמה הזאת התאפיינה בהבנה רחבה שהמבצע לא יגמור את הסיפור. היה חשש מהסתבכות ומהישגים דלים. רבים אפילו חששו שגם ירי הטילים לא ייפסק. אפילו החשש שמא אנחנו מגזימים ללא תועלת היה בולט יותר מזחיחות כוח.

אף אחד לא רצה להרוג פלסטינים. למעט אותם שוליים מימין ומשמאל – מי כדי לפרנס את היצר ומי כדי לתקף את האג'נדה. הרוב פשוט רצה לראות מאמץ אמיתי להפסיק את ירי הטילים. היתה לא תקווה שזה יצליח וייתן שקט לתקופה מסוימת. גישה מאוד צנועה, לגמרי לא יהירה.

יותר מזה; נדמה לי שמבצע 'עופרת יצוקה' חשף אמפתיה יוצאת דופן לסבל של הפלסטיני הפשוט. המעקב אחרי המספרים בנתיב המרכזי של הישראליות הלוחמת היה מודאג ומלווה בעצבות. העובדה כי רבים מן הנפגעים היו אזרחים תמימים ולא אנשי חמאס היתה מאכזבת ולא משמחת. הטרגדיה של ד"ר אבו אל-עייש העצימה תחושות אלה.

דוד גרוסמן פספס את זה. חבל.

אילו דוד גרוסמן היה מפרסם מאמר שקורא לישראל להתגייס למאמץ השיקום של עזה, לגלות נדיבות – הייתי מסיר את הכובע ומפשיל שרוולים. במקום זה הוא בחר להטיף מוסר.

יש לנו מספיק מטיפי מוסר. רק פה, בדה-מרקר קפה, יש כמה עשרות. חלקם אפילו יותר מנומקים מגרוסמן.

הפסקה האחרונה במאמרו אומרת בעצם 'חטאנו, פשענו'.
אין לי חשק להתווכח עם זה יותר מדי. מבחינתי כעת, דוד גרוסמן הוא עוד בלוגר שסופר גופות וצועק "פשעי מלחמה". הוא לא אומר נאצים, אבל זה שם.

המסקנה שלו חדה וברורה: "לדבר גם עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן".
דעתי הפרטית בעניין זה היא – סבבה. יש על מה לדבר עם חמאס החל ממחר. נימוקי בפוסט קודם.

כאמור, הנימוקים של גרוסמן הם 'חטאנו פשענו'.
מישהו ב'הארץ' אולי כבר חושב שזה יהיה רעיון טוב לשלוח את גרוסמן כפרשן רקע להאג, אם וכאשר.

גרוסמן מתייחס פעמיים במאמרו למלחמת לבנון השנייה. התיאוריה הידועה על צורך של צה"ל לרפא את טראומת לבנון.
אלא שגרוסמן משליך מהעניין הצבאי, שהוא כבד משקל, על העניין הציבורי.
הוא טועה בגדול – כי ההתייחסות של הציבור ל'עופרת יצוקה' נגזרת מאינתיפאדת אל אקצא.

יש המון אנושיות, רגשנות וכאב במאמר של גרוסמן.
שני דברים מהותיים חסרים בו – התייחסות לפחד הקיומי והבנה של חרדת הנטישה.

לכן המאמר הזה בעצם… חלול.

דה-מרקר קפה

הם לא היו מגן אנושי

עופרת יצוקה

מה ימים אחרי 'עופרת יצוקה'. רצועת עזה נראית כאילו חוותה רעידת אדמה. 1,300 פלסטינים נהרגו במבצע 'עופרת יצוקה'. רבים מהם, אם לא רובם, אזרחים חפים מפשע.
להמשיך לקרוא "הם לא היו מגן אנושי"

אבו אל-עייש – תמונת הניצחון?

אבו אל עייש

הקדמה מאוחרת; הפוסט נכתב כאשר היה ידוע כי לבנה שטרן היא אם לצנחן פצוע. לאחר פרסום הפוסט נודע כי לא כך הדבר. לא תיקנתי את הנוסח המקורי, כי העיקרון עדיין נכון בעיני. להמשיך לקרוא "אבו אל-עייש – תמונת הניצחון?"

הכל ביזנס – מודעת התועבה של האגודה לזכויות האזרח

היום, 16 בינואר 2009, בעתון 'הארץ', שפרסמה האגודה לזכויות האזרח בישראל את המודעה הזאת:

ידיעה ב-Ynet שם תוכלו לקרוא איך הם מסבירים את זה, כמצוטט מפיה של דוברת הארגון הגב' נירית מוסקוביץ' – כאן.

שמתי מסכת היגיינה והלכתי להתמודד עם ההסברים.

צוטטה הדוברת:
"המטרה הייתה להעביר את המסר ההומניסטי והאוניברסאלי הבסיסי ביותר של פגיעה באוכלוסייה – הילדים הם הבטן הרכה של כולנו ועל כן הם המוקד".

תגובתי:
בואו נגיד שרוצים להעביר מסר הומניסטי אוניברסאלי בסיסי. בואו נגיד שהנושא הוא אלימות נגד נשים. בואו נגיד שאונס הוא המוקד. בואו נגיד שהטקטיקה הפרסומית היא יצירת הלם רגשי. בואו נגיד שהקונספט הוא אותנטיות אקטואלית. בואו נגיד שהקריאייטיב הוא צילום מרגע האמת, שימחיש את עוצמת הכאב.

ואז שמים קלוז-אפ על פניו המיוסרות של האנס ברגע הפורקן. כמה סבל!!!

זה מה שעשתה האגודה לזכויות האזרח.

צוטטה הדוברת:
"רצינו שאנשים יגיבו כמו שהם רואים כל מודעת אבל של ילד, עם כל הטרגדיה הכרוכה בדבר. כבר למעלה מ-300 ילדים פלסטינים נהרגו. יש תחושה שצריך להזכיר לחברה הישראלית שיש כאן פגיעה בבני אדם בשר ודם, בילדים שאותם אי אפשר להאשים בכלום".

תגובתי:
קופירייטר מנותק צריך לפטר. על פי כל קנה מידה מקצועי, יש פה פספוס עצום של קהל המטרה.
קודם כל, הטקטיקה הפרסומית מבוססת על תחקיר לקוי ועל בריף שגוי.
ההנחה כי צריך להזכיר לאנשים שיש כאן פגיעה בבני אדם מבוססת על נתון מוטעה. אנשים יודעים בדיוק מה המחיר. האמת היא שגם המדיה הישראלית וגם הבלוגוספירה הישראלית מלאות המידע הזה –  בטקסט, תמונה ווידאו. בבלוגוספירה זהו למעשה הדיון המרכזי.

מכיוון שקהל המטרה כבר יודע את האינפורמציה היא לא תהמם אותו. לכן טקטיקת ההלם היא קריאייטיב לא אפקטיבי בעליל.

מעבר לכך, הציפייה כי קהל המטרה יגיב למותו של ילד פלסטיני כמו למותו של ילד יהודי היא אידיוטית, בלשון המעטה. הלו, מלחמה. זה בערך כמו לצפות שחובבי אופנועים כבדים יגיבו למודעות של טוסטוסים.

אלא שלא מדובר בטעות מקצועית. כי קהל המטרה האמיתי הוא החוג המצומצם של יוצרי המודעה עצמם ויותר מזה – מקורותיהם הכספיים. קוראים לזה 'קשרי משקיעים'. והמבין יבין.

צוטטה הדוברת:
"התחושה היא שיש נכונות מועטה ביותר לעסוק בפגיעה, במחיר שמשלמת האוכלוסייה הפלסטינית. מדברים על המצוקה של תושבי הדרום שהיא אכן איומה, אבל התחושה שבנוגע לציבור הפלסטיני הטון הוא רציונלי – אמירות כמו 'זו מכה ראויה'".

תגובתי
יצא המרצע. המילים מדברות בעד עצמן – הזדהות מלאה עם הסבל של האויב וחלקית (מס שפתיים?) עם הסבל שלנו.

במודעות גרועות המסר האמיתי מסתתר במקרים רבים בטקסט. האגודה לזכויות האזרח בישראל סבורה שמבצע 'עופרת יצוקה' הוא מכה לא ראויה. היא גם חושבת שההתייחסות לציבור הפלסטיני צריכה להיות רגשית ולא רציונאלית.

זה מסר ראוי. אילו האגודה לזכויות האזרח בישראל היתה מפרסמת מודעה בקונספט הזה; "די! מבצע 'עופרת יצוקה' מוגזם. אנו קוראים להזדהות עם הסבל הפלסטיני".
הייתי מתנגד, אבל מצדיע.

התוצאה הסופית מייצגת לדעתי היגיון מטורף. כלומר, חוסר היגיון מוחלט. האגודה לזכויות האזרח ב-י-ש-ר-א-ל מציבה את זכויות האויב במקום ראשון ולמעשה מבטלת את הזכות הבסיסית של אזרחי ישראל לשרוד.
המתמטיקה מדהימה; ישראל צריכה להשלים עם טילים כדי שילדים פלסטינים לא ייפגעו.

אני כבר לא מדבר על זכויות הדורשות מידה מסוימת של עומק מחשבתי, כגון הזכות להיות חזק מאויבך, הזכות לנצח את אויבך, ומצד שני – הזכות של כל ילד פלסטיני לקבל מינימום יחס מהשלטון שהוריו בחרו עבורו.

אם כבר האגודה לזכויות האזרח בישראל בוחרת להתייחס גם לזכויות האזרח בחמאסטן, אני חושב שתקציב הגראדים הממלכתי הוא נושא ראוי למודעה. יש לי כותרת בחינם: לאן הולך הכסף?

גילוי נאות; לכותב הפוסט יש הזדהות גדולה עם הסבל הפלסטיני. גם תקווה גדולה שבאמת – די! לקמפיין 'עופרת יצוקה' יש מסר ברור, קהל המטרה לדעתי הבין היטב. השאלה הגדולה היא – האם גם הפעם הוא יתעלם.

צוטטה הדוברת:
"כרגע מדברים על כ-1,000 קורבנות בנפש, 5,000 פצועים, שמתוכם רק עד 50 אחוזים אנשי חמאס. אנחנו חייבים להתריע כשיש הפרה כל כך נרחבת של זכויות חיי אדם ופגיעה בחפים מפשע. ישראל לא אמורה להילחם כיצד שהיא נלחמת כרגע".

תגובתי:
בקיצור, גב' מוסקוביץ' היא גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גם פרקליטת התביעה וגם רמטכ"ל.
על זה נאמר; תפסת מרובה – לא תפסת.

צוטטה הדוברת:
"החברה הישראלית סולדת ומתעבת את פעולות הטרור של חמאס באופן כה עמוק – בדיוק כי החמאס אינו מפריד בין אוכלוסיה אזרחית לצבא לוחם, והם אינם מהססים לפגוע בילדים ובתינוקות".

תגובתי:
זה נכון. אבל זה לא העיקר.
קודם כל אנחנו "סולדים ומתעבים" כי אנחנו המטרה. העובדה שחמאס אינם מהססים וגו' היא לא דבר תיאורטי עבורנו.

צוטטה הדוברת:
"לכן כשאנו שומעים דוברים שאומרים שצריך להכאיב להם על כך שהצביעו חמאס, זה היגיון עצוב של גופי הטרור הנפשעים ביותר. היכן כאן אשמת הילדים?

תגובתי:
יש בינינו גם כאלה שפורקים רגשות בצורה מכוערת. לפעמים גם הרגשות מכוערים. רצון להכאיב הוא באמת הגיון עצוב.
אבל ההיגיון כאן הוא בכלל אחר; לשרוד בכל מחיר. אין שום רצון להרוג ילדים, יש צורך לחסל בונקרים של אנשים עם רצון להרוג ילדים.

במילים אחרות; אם תתרגמו את המודעה הזאת לערבית – יש לכם קריאייטיב מדויק לקהל המטרה הנכון. יכול להיות שאילו היו עושים כך קודם – למשל, באינתיפאדת אל אקצא – אפשר היה לחסוך את מבצע 'עופרת יצוקה'.

אפרופו "היגיון עצוב".

צוטטה הדוברת:
"אנו נאלצים להזכיר לציבור הישראלי כולו כי חוקי המלחמה קיימים כדי שגם במלחמה לא נהפוך לחיות".

תגובתי:
נדמה לי שעניין זה מטופל היטב וביסודיות תוך למידת לקחים מתמדת ושיפור ללא הפסקה.
עוד יותר נדמה לי, שישראל וצבאה הם מודל נדיר בתחום זה על פני כדור הארץ. לא מושלם, מסתבר, אבל לא הכל תלוי בנו.

לסיכום
האגודה לזכויות האזרח בישראל הפליצה בפרצופו של האזרח הישראלי, תחת אש.
אין פה אידיאולוגיה, כאמור – רק ביזנס.

יש מצב שפרט לח'אלד משעל, האגודה לזכויות האזרח בישראל היא הגורם הכי ציני במזרח התיכון.

טיפ:
אם מישהו שם באגודה רואה בכך שכתבתי על המודעה הישג – שלא יטעה, זה גול עצמי.

דה-מרקר קפה

לפי הקונצפציה של עמירה הס – האכזריות בעזה מוצדקת

היום (14.01.2008) פרסמה עמירה הס מאמר (נוסף) ב'הארץ'. הכותרת: ההיסטוריה לא התחילה עם הקסאם.
המאמר רצוף באי דיוקים (שקרים?). לדוגמא; ההתנתקות, לפי עמירה הס, היא תכסיס להגברת המצור. לא מחווה, לא ביטוי לעמדה המחייבת הקמת שתי מדינות, לא נסיגה, לא השלמה עם המציאות של שני עמים, לא הפנמה של דרישות השמאל – תכסיס.
בפלסטינה ההיסטוריה היא פלסטלינה. נרטיב.

ב-08.10.2003, לפני כ-5 שנים, בעיצומו של המאבק הישראלי נגד פיגועי ההתאבדות, פרסמה עמירה הס מאמר ב'הארץ' תחת הכותרת איך להסביר כיבוש לכובש?

כתבתי אז מאמר תגובה. היום שלפתי אותו מהמגירה.

אז מה, עמירה, הגיע הזמן לפוצץ ילדים בעזה?

לעמירה הס יש כתיבה רציונאלית. מאמריה מלאים רגש, אך סדורים ומנומקים ומתווים קו חשיבה שיש בו היגיון פנימי. עמירה הס – עיתונאית פובליציסטית ב"הארץ" – לא מסתירה את שאיפתה כי ההיגיון הפנימי של מאמריה יתקבל ע"י מקבלי ההחלטות בישראל כפתרון ההגיוני היחיד למצב.

עפ"י ההיגיון הפנימי של עמירה הס, כדי להבהיר לאויביה את עוצמת היאוש והפחד של אזרחיה, מדינת ישראל צריכה היום לנקוט בפעולות סופר-אגרסיביות. נגיד, פיצוץ מרכז מסחרי פלשתיני על סוחריו ומבקריו – נשים וטף. רק ע"י הרג חסר הבחנה של אזרחים חפים מפשע יוכלו חיילי ישראל לייצג את חברתם בתחושות האין תוחלת תחת האיום הערבי, החולשה הנוראה מול העוצמה הערבית, האין-אונים מול ההקצנה האיסלמית, הזעם על נואלות ההנהגות בקהילות ערב.

יכול להיות שעמירה הס מתרגזת עכשיו בשל המניפולציה הגסה שנעשתה כאן בפסקה מן המאמר שלה. היא הרי התכוונה בדיוק להיפך. לפלשתינאים יש יאוש, לנו יש מטוסים.

אבל, אם עמירה הס מייצרת נוסחה בה הפחד הוא הסבר לחיסול ממוקד של תינוקות, היא צריכה להבין שהמתמטיקה של האלימות – כפי שהיא מתארת אותה – עובדת גם הפוך.

לכן, ובמיוחד עפ"י ההיגיון של עמירה הס, יש להעריץ את ישראל על האיפוק המופלא. שהרי מדינה של ששה מליון יהודים מבוהלים, שפחד מהשמדה הוא כח מניע עיקרי בקהילותיהם, כבר מזמן היתה צריכה לפוצץ אוטובוסים בעזה.

לפי אותו היגיון, כת הטמאים בהודו צריכה לעבור לאסטרטגיית קטל המוני כדי לעלות במדרג החברתי, נשים בידואיות צריכות להרוג את ילדי השכנים כדי לזכות בשוויון ובני הקהילה האתיופית יעשו נכון אם יפוצצו בתי ספר של ילדים אשכנזים.

הקונצפציה של עמירה הס קובעת שיש קשר בין רצח המוני באמצעות פצצות אדם לבין החשש מגזילת אדמות. עוד קובעת הקונצפציה שהסברים ל"צורה המחליאה הזאת של המאבק הפלשתיני" ניתן למצוא ע"י בדיקת הקשרים היסטוריים, פוליטיים וגיאו-פוליטיים והשלכות סוציולוגיות ופסיכולוגיות.

השאלה שעליה לא עונה עמירה הס היא, מדוע הכללים גיאו-אינטלקטואלים האלה לא חלים גם על יהודים. משא הקשרים והשלכות כנ"ל שהעם היהודי סוחב יכול להסביר אפילו פצצת אטום.

עמירה הס שוללת בהינף קולמוס את הדעה שפיגועי הזוועה הם תוצר טבעי של תרבות רצחנית וצמאת דם ושל טירוף דתי נקרופילי. הנחת היסוד של עמירה הס היא שסיום הכיבוש (כולל פירוק ההתנחלויות והתכנסות חזרה בגבולות 67) היא התרופה לטרור הפלשתיני. יסתיים הכיבוש, יסתיים המאבק (המחליא).

אלא שדווקא לפי הקונצפציה שלה עצמה, הנחת היסוד של עמירה הס מתרסקת. כי הקשרים היסטוריים מובילים, נגיד, לתרפ"ט, והקשרים פוליטיים מובילים לאמין ג'ומייל וילדיו והקשרים גיאו-פוליטיים מובילים לאלג'יר או לסוריה. וכל הדרך הזאת רצופה דם. המון המון דם.

ואם זה לא מספיק, אז השלכות סוציולוגיות מובילות לרצח נשים מטעמי כבוד הגברים, והשלכות פסיכולוגיות מעלות שאלות על הדמוקרטיה הערבית הראשונה. בקיצור, צורות מאבק והתנהגות מחליאות היו שם לפני הכיבוש, לפני הביל"ויים. אבל זה, כנראה, לא הקשר היסטורי הראוי להיכלל בקונצפציה של עמירה הס.

את כל מטען הרגשות שמפרטת עמירה הס מטעם הפלשתינים (הפחד של ילד קטן וכו') ניתן לייחס באותה יד קלה לצד השני – ליהודים. למרות זאת, מרוח כתיבתה של עמירה הס ניתן להבין שהיא לא תכתוב מאמר דומה אם, נניח, אחד מקרובי הנרצחים במסעדת "מקסים" יפוצץ את עצמו בסוכת האבלים של משפחת הרוצחת.

בסופו של עניין, השאלה הגדולה היא: אם המאמר הנ"ל של עמירה הס כל כולו קונצפציה מוטעית ועלבון לאינטליגנציה, על מה הטורח להשקיע מאמץ בתגובה. נכון שלפריקת כעסים על המקלדת יש ערך פסיכולוגי, אבל הסיבה היא פסקת הסיום של הגברת עמירה הס, שמגיעה מייד לאחר שהיא נותנת גיבוי לרגש הנקמה. ציטוט: "בישראל נוטים להאשים את מי שדורשים להסביר את תופעת ההתאבדויות בהקשר הכיבוש, כאילו הם מבינים ואף מצדיקים את אמצעי הטרור הזה. זוהי האשמה מובנת בהקשר של חברה מפוחדת, אבל היא אינה מסייעת לחברה הישראלית בהתמודדותה מול איום הטרור".

כל פלשתיני שיקרא את המאמר של עמירה הס ירגיש וידע שהיא מבינה ואף מצדיקה את אמצעי הטרור הזה. כלומר, לעמירה הס אולי אין דם על הידיים, אבל כדאי שהיא תבדוק את הדיו במדפסת.

דה-מרקר קפה

ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑