חיפוש

#רק_אומר

הבלוג של רונן מאיר

תגית

סמולניזמוס

האמת על עליית הנאציזם בגרמניה

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו, בטקס הזיכרון בתל יצחק, בחר סגן הרמטכ"ל אלוף יאיר גולן לדבר על סימני נאציזם בקרבנו. הוא לא פירט אך כולם הבינו למי הוא התכוון – לה-פמיליה, להב"ה, 'תג מחיר' ושאר ירקות באושים מן הימין הקיצוני.

אלא שהקצין הבכיר טעה בגדול, כי הנאציזם בגרמניה של אז בכלל לא צמח מבריוני רחוב. להיפך, הוא צמח והתפתח באליטות של גרמניה – באקדמיה, באמנות, בתרבות, בבורגנות השבעה, במדיה, בגילדות של בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי האצולה. כן, גם בקצונה הצבאית שהיתה בעצם זרוע של האצולה. להמשיך לקרוא "האמת על עליית הנאציזם בגרמניה"

סמולניזמוס & ימינופתיה, שתי מחלות מסוכנות

מה יותר מסוכן, השמאל הרדיקלי או הימין הקיצוני? אפשר להתווכח אבל דבר אחד ברור, שניהם מסוכנים. הריב של-מי-יותר-גדול הוא מיותר ומזיק. יותר מזה, דווקא הקומבינה הנכונה היא העניין. כלומר, בתמהיל הערכים שמחזיק ומניע את מדינת היהודים צריך להיות גם קורטוב מזה ומזה. כי הכל בסופו של דבר עניין של איזונים.
דוגמא לאיזון: הכרה בכך שהפלסטינים הם אויב לחיים ולמוות, מצד אחד, לא עומדת בשום סתירה עם ההכרה בכך שעליך לדאוג לרווחתם האישית כאילו הם אתה, מצד שני.
להמשיך לקרוא "סמולניזמוס & ימינופתיה, שתי מחלות מסוכנות"

לכו בעקבות הכסף: מה המטרות של השמאל הקיצוני?

לכדורגלנים, מועדוני כדורגל ונבחרות לאומיות יש ספונסרים. אך בניגוד לכדורגל, שם זהותו של הספונסר תמיד ידועה, במגרש החשאי של השמאל הרדיקלי יש לפענח את המסלול אל מקורות הכסף. יש יותר מדי רמזים שהשאיפה של אותם ספונסרים היא דה-לגיטמציה לקיומה של מדינת יהודים…

למאמר המלא באתר מידה

'שוברים שתיקה' צוללים ברחבה המדינית

בכדורגל, "צלילה" היא הונאה: ניסיון להציל משהו מהזדמנות שאבדה, באמצעות מיצג שווא של עברה. בהיסטוריה של הכדורגל רשומים צוללנים רבים, ביניהם כמה וכמה מפורסמים במיוחד, אך אין תיעוד לשימוש בתעלול הצלילה ברחבה כיעד עיקרי או כאסטרטגיית משחק. זו השיטה של 'שוברים שתיקה', והגיע הזמן לשלוף להם כרטיס אדום…

למאמר המלא באתר מידה

ההיסטוריון האינטלקטואל פרופסור זאב שטרנהל, קריאה ביקורתית

בטח קראתם את המאמר של פרופסור זאב שטרנהל הסכם שכולו כניעה פלסטינית (הארץ, דעות, 18.04.2014).
אם אתם לא שמאלנים מתלהבים, שמחבקים אבטומטית כל טקסט מהצד שלהם, אז אולי אפילו שמתם לב לכשלים הבולטים בטקסט של ההיסטוריון פרופסור זאב שטרנהל. אולי אפילו תרצו לחשוב שוב ואני כאן כדי לעזור. להמשיך לקרוא "ההיסטוריון האינטלקטואל פרופסור זאב שטרנהל, קריאה ביקורתית"

אני נאצי? אתה נאצי!

שלא תתבלבלו, זה כבר מזמן לא אפרטהייד אלא הדבר עצמו – נאצים. תעמולת השמאל הרדיקאלי שואבת משם את האסטרטגיות, הטקטיקות והקונספטים. לעתים ישר בפנים בלי התחכמויות ולפעמים ברמיזות עבות בסגנון 'ימים אפלים' וכיוצ"ב. להמשיך לקרוא "אני נאצי? אתה נאצי!"

על פסק הדין בתביעה של 'אם תרצו'

אם תרמצו - פסק הדין

בשנת 1966 הציע הסנטור האמריקני ג'ורג' אייקן לנשיא דאז לינדון ג'ונסון פתרון לבוץ הווינטאמי: "להכריז שניצחנו ולסגת". את הפרנציפ המתוחכם הזה אימצו עכשיו ארגוני השמאל בתגובה לפסק הדין של השופט המחוזי רפאל יעקובי, בעניין התביעה של תנועת 'אם תרצו' נגד דף הפייסבוק 'אם תרצו תנועה פשיסטית'. להמשיך לקרוא "על פסק הדין בתביעה של 'אם תרצו'"

ובכן, 'הארץ' מדווח, אפילו פעמיים…

אם שאלתם מה זה דה-לגיטימציה, אם תהיתם איך זה עובד – אז הנה דוגמית.
שימו לב להבדלי הניסוח של אותה ידיעה בעברית ובאנגלית.
לידיעתכם, זה לא משהו חריג ב'הארץ'. להיפך, זאת שגרת "התרגום" שם. להמשיך לקרוא "ובכן, 'הארץ' מדווח, אפילו פעמיים…"

הנרטיב של הסכסוך; מתחילים בשקר

120813-hsichsuch-b-600

בינתיים מדובר בדף פייסבוק שלא ברור מי מממן אותו ומי משקיע בו אנרגיות וזמן. עפ"י מספר מאפיינים ניתן לשפוט כי לפחות אדם אחד מאחורי הדף הוא מקצוען תוכן. שם הדף – הסכסוך.

נכון לכתיבת שורות אלו יש לדף 'הסכסוך' לוגו, תמונת קאוור שנונה, טיימליין מושקע קרוב מאוד ל-400 אוהדים. הקיר דליל בינתיים. הקו המרכזי הוא דאחקות בהפוך-על-הפוך.

דף הסכסוך מציג את עצמו כנושא בשורה (כלומר, תיאוריה) שהסכסוך בעצם מפרנס אותנו ומשתלם לנו. לא לגמרי רעיון חדשני, אבל ממוקד. הקריאייטיב כמובן שנון לתפארת.

עד כאן טוב ויפה. אפשר לאהוב, אפשר לא. אלא שדף הסכסוך מתיימר לשני דברים: 1. הצמדות לעובדות כבסיס למאבק לשינוי, 2. לגשר עם העובדות בין שמאל לימין. קראו את טקסט האודות (פרינט-סקרין שמור במערכת).

מכיוון שאחד תלוי בשני נתחיל בראשון: כפי שאתם יכולים לראות בתמונה למעלה – ערך 'עופרת יצוקה' בטיימליין של דף הסכסוך – הרקע לעופרת יצוקה כולל חודשיים בלבד. חסרים שתי עובדות משמעותיות: 8 שנים של ירי רקטות והתנתקות אחת.

בקיצור, דף הסכסוך הוא עוד מפעל סמולני שקרני.

ארגון 'גישה' – לא בני אדם

ירי טילים מעזה

השבוע נרשם גידול מרשים ביצוא של מתכות מרצועת עזה.
ארגון 'גישה' שעוסק, עפ"י הגדרתו, במצב של רצועת עזה ומרבה לעסוק ביצוא וביבוא מעזה ואליה לא טרח לציין את ההתפתחות הזאת. באתר הבית של הארגון לא תמצאו אפילו חצי מילה בנושא.

ארגון 'גישה' ממומן ע"י ממשלות זרות שחלקן עוינות וע" ארגונים שהואפים לחיסול הריבונות היהודית בארץ ישראל.
הארגון קיבל בשנים האחרונות מיליוני שקלים. מכיוון שמדובר בארגון קטן וממוקד שפעילותו מצומצמת מאוד, נשאלת השאלה – לאן הלך הכסף?
משכורות?

ארגון גישה

הארגון הנ"ל הפיץ השבוע הודעה על אתר חדש של האו"מ שעוסק בסגר על רצוע עזה. האתר לא מזכיר ולו ברמז את החצי השני של הסיפור, כלומר את הירי המתמיד של טילים על אוכלוסייה אזרחית.
מתשוהנ לשאילתה ששלחתי בפייסבוק לפעילי הארגון הזה למדתי שהם לא טרחו לציין בפני האו"מ את החוסר המוזר הזה. המסר שהועבר שזה לא מעניין אותם. הם עוסקים רק בחצי השני. זכותם.

***
מיליון אזרחים בדרום מדינת ישראל נמצאים שוב תחת מטר כבד של רקטות וטילים.
איפה ארגוני זכויות האדם? למה הם שותקים?
יכול להיות שעבור ארגוני זכויות האדם מיליון אזרחים ישראלים אינם בני אדם?

***
התמונה: ספירת מלאי לא עדכנית, מתוך אתר צה"ל

דה-מרקר קפה

יום הנכבה – הזיכרון הסלקטיבי של 'זוכרות'

נכבה

אין מה לעשות, הגיע הזמן להגיד את האמת; חוסר הנכונות של הפלסטינים לקחת ולו רבב אחריות למצבם הוא פתטי.
בעצם לא. להמשיך לקרוא "יום הנכבה – הזיכרון הסלקטיבי של 'זוכרות'"

איפה הפרובוקציה?

פאתנה ואחמד זיבידאת הם בעלי מגרש ביישוב 'רקפת'. לקראת יום העצמאות הם מצאו על הגדר שלהם את דגל ישראל. הם קיפלו אותו והחזירו אותו למועצה האזורית.

הנפת הדגל על גדר מגרשה של משפחת זיבידאת היא ילדותית. אפשר היה לדלג על הגדר הזאת ועוד יותר יפה – אפשר היה להשאיר בשער המגרש של משפחת זיבידאת דגל מקופל בשקית מעוצבת עם פתק קצר: "תרצו תניפו, לא תרצו אל תניפו. יום עצמאות שמח".

האירוע דווח לציבור בעתונות בערב יום הזיכרון (24.04.2012) וזכה לקצת אקשן ברשתות החברתיות, עם כל הנהמות השגרתיות משמאל ומימין.
אחרי יום העצמאות, 72 שעות אחרי ההתרחשות, ביום שישי 27.04.2012, האירוע זכה לכבוד להיות הנושא של מאמר המערכת של 'הארץ' – ביזוי הדגל בידי תושבי רקפת.

ובכן, אם זה כל כך חשוב עד כדי מאמר מערכת מאוחר ב'הארץ', הבה נחפור;

השורה התחתונה של מאמר המערכת היא קריאה ל"עיצוב אירועים וסמלים, שכל אזרח ישראלי יוכל להזדהות עמם בלי לעשות שקר בנפשו".
לא כל כך ברור לי מה זה אומר, אבל זה נשמע מעניין מאוד ואני מבטיח לחשוב על זה. כמקדמה אני יכול לומר שלדעתי הניסיון ליצור אתוס משותף בין יהודים לפלסטינים הוא אלכימיה.

המסר החשוב באמת של מאמר המערכת הוא כמובן הוקעת ההתלהמות שמבטא המעשה. ענין חשוב וראוי אשר רצוי שיעשה ביושר רב וברגישות וחכמה. שהרי לא מכבים התלהמות בהתלהמות.

מכיוון שאני מעריך כי רובכם הגדול מחשיב את 'הארץ' כקפדן ומוקפד, ודאי כאשר מדובר במאמר המערכת היוקרתי שלו, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לעובדה מעניינת שאולי לא שמתם לב אליה – המילה 'פרובוקציה' לא מופיעה במאמר (פרינט-סקרין שמור במערכת הבלוג).
יש שם 'השגת גבול', 'פגיעה בחופש הביטוי', 'כפיית סמל', 'ביזוי הדגל' ו'מעשה שלא יעשה'. רק העניין עצמו, מילת התואר המדויקת – פרובוקציה – היא איננה.
בטוקבקים היא מופיעה, במאמר לא.

אז יכול להיות שזאת יד המקרה המנסחת. מצד שני, יש אפשרות שאילו מאמר המערכת המוקפד והיוקרתי של 'הארץ' היה כולל את המילה 'פרובוקציה', מישהו עוד עלול היה לצפות למאמר מערכת גם בעניין האירוע שהתקיים בהאנגר 11 ב-24.04.2012, ערב יום הזיכרון.
"היי, מה אתה רוצה, אנחנו לא בעסקי פרובוקציה, אנחנו בענייני השגת גבול".

לדעתי, למשל, הפרובוקציה בהאנגר 11 נבזית לאין שיעור מהפרובוקציה ברקפת והרבה יתר ראויה להוקעה מערכתית. אבל אני סתם דמגוג מיינסטרים פשיסטי שלא יודע להבחין בין פרובוקציה ידידותית ושוחרת שלום לבין פרובוקציה שמזכירה ימים אפלים.

למי שלא זוכר; בערב יום הזיכרון 2012 קיימה אחת מעמותות הסמול ערב זיכרון אלטרנטיבי – השמאל מציג: לוחמים ומחבלים תחת זיכרון אחד.
לידיעתכם, העמותה המסוימת טורחת לציין את יום 'הנכבה' ב-15 במאי, אבל זה כנראה כבר לא מספיק פרובוקטיבי.

אגב, משום מה אני די בטוח שאילו יהודים היו מגיעים לאום אל פחם ב-15 במאי להגיד 'יזכור', 'הארץ' היה מקדיש לזה מאמר מערכת ואפילו משתמש במילה פרובוקציה.
העמותה המסוימת היתה, מן הסתם, מביעה זעזוע עמוק.

למי שלא הבין; העניין אינו למי יש פרובוקציה יותר גדול? ואין פה ביקורת על ההחלטה לכתוב מאמר מערכת על האירוע ברקפת. רק שאלה פשוטה למערכת 'הארץ'; למה לא (גם) על האירוע בהאנגר 11? מה עושה את ההבדל?

ואתכם אני שואל, אילו היו שני האירועים מונחים על שולחנכם והייתם צריכים לבחור אחד, על איזה מהם אתם הייתם כותבים מאמר מערכת? אם תוסיפו גם את הנימוקים, זה יהיה נהדר.

***
התמונות:
מבט חד צדדי, מתוך פוסט על סטנדרטים כפולים בבלוג 'שיחות על הבר'.
הדגל שנקשר לגדר מגרשה של משפחת זיבידאת ברקפת, מתוך ידיעה ב'הארץ'
האירוע של עמותת הסמול בהאנגר 11, מתוך דיון בדף השמאלמני בפייסבוק

דה-מרקר קפה

שי אריה מזרחי, מה אומרים לילדים?

שי אריה מזרחי

אני לא יודע מה אתם הרגשתם כאשר ראיתם את התמונה של סא"ל שלום אייזנר עם צלב קרס על מצחו, מעשה ידיו של מר שי אריה מזרחי, המגדיר את עצמו כמשורר.
אני יודע מה דודו אלהרר הרגיש.

דודו אלהרר

מבין אלה שצייצו בפייסבוק בזעזוע לנוכח ציוץ המדמנה של דודו אלהרר אף לא אחד (ואחת) טרח להזכיר, קל וחומר להציג, את הטריגר של אלהרר.
בחיי, אפילו לא אחד (ואחת).
יכול להיות שהם סבורים כי האמירה הויזואלית של שי אריה מזרחי היא בעצם על הכיפק?!

חוץ מגועל נפש אין לי שום בעיה עם המשורר שי אריה מזרחי. הדמוקרטיה ערוכה להכיל את האמנות שלו, חופש ביטוי, מאפשר לי להביע בפומבי את דעתי על יצירותיו ויש לי קיבה חזקה. הכל בסדר.

בהיבט הקריאטיבי היצירה המסוימת היא מאוד כוחנית וסכמטית, אימפולסיבית וחסרת תחכום. אולי במודע (בואו נפרגן).
כדי לקבל קצת פרספקטיבה אמנותית טרחתי לחפש ולקרוא שירים שלו.
NRG: שי אריה מזרחי, ארבעה שירים יפים ומאמר חשוב על מצב השירה העכשווית

אם הבנתי נכון את השיר הראשון במקבץ הנ"ל, לשי אריה מזרחי יש טענות על התופעה של בורות מודעת לעצמה. מעניין, לא?!

אני לא ממש התלהבתי מאיכות השירה, אבל זה כבר בתחום האחריות של בלוגרים (ובלוגריות) אחרים. אני אפילו מכיר בלוגרית אחת מסוימת שתוכל לנתח גם את הקולקציה החזותית וגם את הארכיב הפואטי של שי אריה מזרחי.

מי שרוצה להחמיא ליוצר המסוים יכול לעשות זאת בפרופיל הפייסבוק שלו או בבלוג שלו כאן בקפה. 15,200 תוצאות הציג לי גוגל בחיפוש על שמו המפורש של האמן.

אפרופו גוגל, שי אריה מזרחי הוא בוגר המחזור הראשון של המחלקה לפוליטיקה וממשל של אוניברסיטת בן גוריון.

שי אריה מזרחי

שאלה קטנה:
אילו הילד שלכם היה יוצר את הפוסטר הזה, מה הייתם אומרים לו?
***

מבזק תרבות וספרות:
אדם בשם אלון לופוביץ' הגיש תלונה במשטרה נגד שי אריה מזרחי.
בתגובה המשורר מיהר להתנצל בכמה דפי פייסבוק בהם פרסם את ציוציו החינניים.

***
התמונה: גיבור תרבות סמולני, מתוך ידיעה באתר בחדרי חרדים.
דה-מרקר קפה

שלום אייזנר. משפט. עונש. מהר.

שלום אייזנר

לפני שנגיע לעניינו של סא"ל שלום אייזנר, הרשו להזמין אתכם (שוב) לערוץ 'השמאלמני' בפייסבוק, זרוע הליקוט של הבלוג 'חופר בקפה'.

הבלוג 'חופר בקפה' עוסק באקטואליה וזאת, כידוע, משתנה במחוזותינו יותר מהר ויותר באינטנסיביות מהאינטרנט. הבעיה הנגזרת היא שיש הרבה יותר דברים לכתוב עליהם מאשר זמן לכתוב אותם. כלומר, היה מועיל אילו ניתן היה לפתוח כמה בלוגים בנושאים שונים. מה יש, למה לא? בשלוש מערכות האופציה לריבוי בלוגים קיימת. או לפרסם בקפה ציוצים אקטואליים, או למצער, להוסיף רכיב פייסבוק בפרופיל.

המשמעות המעשית היא פשוטה; אם 'חופר בקפה' רוצה להתרחב הוא צריך להתפזר.

אז התפזרתי לפייסבוק.
פתחתי דף פייסבוק בו אני מלקט אקטואליה (עם הערות קצרות שלי) לעיונכם ולדיונכם.
לדף קראתי 'השמאלמני' כדי לכוון את המבקרים (וגם את עצמי) לדיון יותר מאשר לדעה.
אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי, אבל אני שואף לדיון במגוון נושאים שעל סדר היום.
ככל נחתום המעיד על עיסתו, אני חושב שהבחירות שלי טובות.

בואו בהמוניכם, תנו ב'לייק', שתפו את החברים ובעיקר – תגיבו.
השמאלמני – www.facebook.com/smolmani.

מה זה קשור לסמח"ט הבקעה?

ובכן, מכיוון שמקום העבודה שלי הוא במקרה באינטרנט יצא לי להיות בין הראשונים לזהות את הבאזז המתפתח סביב הסרטון המסוים. צפיתי בסרטון ומן הסתם הצבתי מייד ציוץ בדף הפייסבוק 'השמאלמני'. הריהו לפניכם:

שלום אייזנר
הדיון בפייסבוק

שלוש מילים. זאת היתה תגובתי האינסטינקטיבית כשנחשפתי לאירוע.
בפרספקטיבה של 24 שעות פלוס, הפרשנות של רון בן ישי פחות יותר מבטאת את דעתי על האירוע, וכך גם משהו שאמרה כרמלה מנשה (ציטוט מהזיכרון): "לא חשוב מה המצלמה רואה, חשוב מה החיילים רואים".

מצד שני, כמה מהביטויים שהופנו באינטרנט אל סא"ל שלום אייזנר, בכלל זה ע"י פרופילים בעלי שם (סלבריקים) הם בזויים.
אומר זאת כך, באיפוק מירבי; שום קלגס נאצי לא חיכה שאיזה יהודי יפרק לו את הקמיצה כדי לדפוק לו בפנים יותר מאשר את קת הרובה.
אפילו נדמה לי שהתגובה הציבורית החדה והמהירה מוכיחה בדיוק את זה.

הרטוריקה הנאציפיסטית של גורמים מסוימים היא ביטוי לריקבון הרבה יותר מאשר הבובמה לפנים שנתן הסמח"ט למפגין הדני הצעיר.
כמו שאמרתי בעבר, לדעתי היא גם מסוכנת, הן בגלל העצמת השקר בנורבגית והן בגלל ההקצנה שזה גורר בצד השני.

יאפ, את מעט הזמן הפנוי שהיה לי בין החשיפה לבין כתיבת הפוסט הזה השקעתי בדיונים בצד ימין דווקא. גם שם היו תגובות קיצוניות.
דוגמא מוצלחת – פוסט בפייסבוק של עידן מלכה.

ברור לי לחלוטין כי מי שמשתמש בדימויים המסוימים מחויב לצעיר החבוט מדנמרק יותר מאשר לצעירים איתם אני מתדיין ברחבי הפייסבוק.

אפילוג
מתחילת 2012 ועד רגע זה הגיעו עשרה (10) פוסטים מהבלוג 'חופר בקפה' אל שער אתר 'הארץ'. בהתחשב בפוזיציה שלי ביחס לעמדות שמבטא 'הארץ', זאת מחמאה גדולה מאוד בשבילי.
אני לוקח את זה יותר בעניין של הכתיבה המוקפדת ופחות בעניין של הדעות, אבל בכל זאת מהזווית האישית שלי, עם כל הביקורת שאני לא מסתיר, "סחטיין עליכום יא שמאלנים".

מפעלות האקטואליה שלי כוללות כעת שלושה רכיבים:
בלוג 'חופר בקפה' – פוסטים דעתנים באוירה ציונית
השמאלמני בפייסבוק – לקט תגובות במגוון נושאים
השמאלמני בדיגו – רשימת הפניות שוות שלא ידעתי מה לעשות איתן

אולי פעם יהיה אפשר להטמיע את שני האחרונים ממש כאן בקפה, אבל על זה בפוסט אחר.

לקינוח אני מזמין אתכם לפרופיל שלי ברשת הויזואלית ההיסטרית פינטרסט.

***
התמונה: הוכחה שסא"ל שלום אייזנר השתמש בקת הרובה לא רק על מפגינים מדנמרק, מתוך ידיעה באתר פוקס ניוז

איך מפזרים הפגנות בדנמרק?

דה-מרקר קפה

טי-שירט למשתתפי מטס השלום

אבו מאזן

בלוגר ישראלי בשם נועם לסטר (הפרסום חינם) פתח ביוזמה 2.0 תחת הכותרת הידידותית בלוגרים ישראלים מברכים את פעילי מטס השלום.
אז, ראשית, אני בלוגר ישראלי ואני לא מברך אותם בכלל. למה? קודם כל כי זה לא מטס שלום ולא בטיח. קראתי את תוכנית הטיול ויש כמה דברים שחסרים כדי שהתואר 'מטס שלום' יהיה ראוי.

במכתב של ארגון 'גוש שלום' לשר לביטחון פנים מתוארת התוכנית:
"מטרתם היחידה היא לעבור בשקט ובסדר בביקורת הדרכונים כמו כל מבקר אחר, להצהיר בגלוי ובמפורש כי הם באים לבקר בשטחי הגדה המערבית על פי הזמנתם של ארגונים אזרחיים פלסטינים שונים וכן בהזמנתו של ראש עירית בית לחם, ד"ר ויקטור בטארסה, לצאת בשקט ובסדר משדה התעופה ולצאת למחוז חפצם. הם מתעתדים להתארח במרכז השלום שבמרכז בית לחם ואחר כך להשתתף בהנחת היסודות לבית ספר יסודי בעיר, לנטוע עצי פרי, לשקם בארות בכפרים שבאזור, ולחנוך מוזיאון".

ובכן, עפ"י אוהדי המטס מדובר בסך הכל באקט מחאה תרבותי נגד 'הכיבוש'.
במילים אחרות, הזדהות עם הצד הפלסטיני.
זה לא יכול להוביל לשלום. כי הזדהות עם הצד הפלסטיני פירושה גם הסכמה למחיקת הישות היהודית בארץ ישראל. עובדה, זה מה שהצד הפלסטיני שואף אליו – הקמת מחוז פלסטין של האומה הערבית הגדולה על כל חלקי ארץ ישראל בלי יהודים (האמנה הפלסטינית, סעיפים 3-1).

אני מעריך כי רוב משתתפי המסע לא מכירים את התמונה המלאה של "הסכסוך".
הם לא מכירים את סעיף 3-1 (שנולדו לפני 'הכיבוש'), הם לא מכירים את אמנת חמאס, את מאורעות תרפ"ט, את סיפור תל-חי, את האמת על כ"ט בנובמבר, את האמת על מלחמת ששת הימים ועל 'הכיבוש'.
הם בעצם מכירים רק צד אחד של הסיפור (נרטיב) אז לא פלא שהם מזדהים איתו.
זאת הזדמנות לספר להם.

והסיפור צריך להיות קצר. אפשר להדפיס אותו על טי-שירט;
החל מ-1947 מחכים היהודים לפרטנר לחלוק איתו את ארץ ישראל.
כדי שיהיה סיכוי לשלום זה צריך להשתנות.
הגיע הזמן שהפלסטינים יסכימו (סוף סוף) לפתרון של שתי מדינות לאום
ויכירו בזכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו.
'הכיבוש' אינו הבעיה, הוא התוצאה.

מה אתם חושבים, משתתפי המטס יסכימו ללבוש חולצה כזאת לאורך המסלול לשלום?
אתם יודעם מה, אפילו בלי המשפט האחרון…

שתי מדינות לשני עמים
אין עם מי לדבר

העיקרון המנחה אותי הוא שכל מופע ראווה אנטי ישראלי הוא הזמנות לתעמולת נגד.
יכול להיות שכדאי להלביש את כל השוטרים בחולצה הזאת. זה יצטלם טוב.

***
התמונה: אבו מאזן במסר אופייני של שלום ואחווה, מתוך ידיעה בבלוג טונדרה טבלואידס.

דה-מרקר קפה

סמול ישראלי בהופעה

"לא כיפה, לא ברזל, צה"ל לך לעזאזל"…
כך קוראים אנשי השמאל הרדיקאלי (סמול) בתל-אביב 13.03.2012.

הסמול רקטב, ומה שרקוב – מסריח.

דממה רדיקאלית – למה הם לא שוברים שתיקה?

 טבח בסוריה - הפגנה

ארגוני "זכויות האדם" ופעילי השמאל הרדיקאלי (סמול) המפוארים שלנו שותקים לנוכח הטבח המתמשך בסוריה. אליעזר יערי, לשעבר מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, טרח להעיר לפוליטיקאים הערבים בישראל על שתיקתם, אבל זהו היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל – האלם גורף לא רק אצל המנהיגות הערבית אלא לכל רוחב החזית הרדיקאלית ומשמרות ז"א.

סנגורים אוטומטיים של הרדיקאליזמוס הרגיש מסבירים שסוריה היא לא הטריטוריה המוסרית של ארגונים ישראליים, ושצריך להתמקד, וחוץ מזה לא הגיוני שהם יקחו על עצמם את כל צרות העולם.

אפשר היה לקבל את הטיעונים הטכניים האלה בהבנה אלמלא אותם ארגונים בדיוק היו מתדפקים על דלתות כל העולם בבקשה כי יתערבו נא בסכסוך הפלסטיני-יהודי, ואלמלא היו הם בעצמם מתפזרים ממחאה נגד 'הכיבוש' לאג'נדה של ביטול הציונות, ואלמלא הם היו דורשים כי ישראל תיקח על עצמה את כל צרותיה של אפריקה.

יש עוד כמה סיבות אפשריות לשתיקה הזאת:
הסיבה השיווקית – אם יש במזה"ת, ממש לגבולה של הישות הציונית, דמון יותר גדול, זה מקטין את עוצמת המסר הסמולני, שכזכור כבר מיקם את ישראל לצידה של גרמניה הנאצית, לא פחות.
הסיבה הפיננסית – אם יש במזה"ת אג'נדה יותר בוערת מסבלם של הפלסטינים מן הסתם חלוקת המשאבים למזה"ת צריכה תעדוף מחדש.
הסיבה הפוליטית – מחאה נגד הטבח בסוריה תעמת את הארגונים האלה עם הפוליטיקאים ןהפעילים הערבים, השותפים לדרך, ואפילו עלולה לפגוע באלקטורט הסמולני במגזר.
הסיבה האסטרטגית – עמדה נחרצת בעניין הטבח בסוריה תיצור ציפייה ואף מחויבות להתייצבות דומה נגד חמאס, למשל, שנוקט בשיטות עלאוויות לביסוס שלטונו והנחלת משנתו.
הסיבה האוטו-סוגסטית – עמדה מוסרית לנוכח הטבח שמבצע המשטר הסורי בעם הסורי, כחלק ממסכת של אלימות נוראה בכל המרחב הערבי והמוסלמי, מחייבת התבוננות פנימה והערכה מחודשת של ערכים ומסקנות והתמודדות עם הנושא הכי מודחק בשיח המדיני – התרבות הערבית, שהיא הגורם הכי משפיע במזה"ת.
למי יש זמן לזה כאשר היהודים עושים טיהור אתני?!

האירוניה הכואבת היא שבגלל הצביעות היסודית של הרדיקאליזם הרב-תרבותי, ציבור גדול כבר הפך אטום גם למקרים חשובים כמו הפקרתו למוות של עומר אבו ג'ריבאן.
רוב הזמן בצדק.

עומר אבו ג'ריבאן

קוראים אינטליגנטים ודאי יחפזו לומר שחוסר היכולת של הציבור להבחין בין המוץ לתבן היא חרפה וכישלון חינוכי, אם לא תרבותי. זה נכון, אבל השאלה הפרקטית היא, למה שזה יקרה אם הדוגמא שהציבור מקבל ממטיפי המוסר החסודים היא של השחרה מוחלטת ללא אבחנה?
אם זה בסדר, למה שהם ינהגו אחרת?

פינת הפואנטה [1]
הן במקרה של עומר אבו ג'ריבאן והן בעניין שתיקת הרדיקאלים, הנקודה המרכזית היא האבחנה בין דם לדם – כאן בבהמיות אדישה ושם בתחכום מנוכר.

לתשומת לב הקורא גדעון סער
הפוסט נכתב ביום חמישי 23.02.2012 בלילה. ביום שישי בבוקר פרסם עתון 'הארץ', במהלך חריג, מאמר מאת דוויד גרוסמן בכותרת הראשית. המאמר מתייחס למותו של עומר אבו ג'ריבאן:
למה מי מת?

אני מצטרף לרעיון שהעלה עדי בן יעקב (חץ) בדיון אצל אסתי סגל בפייסבוק:
את המאמר של גרוסמן צריך ללמד בבתי ספר.
אני הייתי מוסיף מספר הסתייגויות לפסקה האחרונה, אבל זהו.

דויד גרוסמן 'הארץ'
כותרת 'הארץ' 24.02.2012, פוטו פוסט בפייסבוק של אסתי סגל.

פינת הפואנטה [2]
לאחר שקראתי את המאמר של גרוסמן הוספתי עוד משפט לסיום הפוסט:
מסתבר שבדיוק כמו הטוקבקיסטים המתלהמים, כך גם אניני המוסר – קודם כל מבררים "למה, מי מת?".

***
התמונה: סורים מפגינים בחומס, מתוך דיווח באתר הטלגרף.

דה-מרקר קפה

השקר הדוקומנטרי

פייסבוק

זהו סטאטוס שפורסם בפייסבוק ב-04.02.2012, בדיוק כאשר התחילו להגיע הידיעות על ההפגזות של צבא סוריה בחומס ועל מאות אזרחים הרוגים.
מה דעתכם; שוס? בועט? נושך? מדויק עד כאב? שנון? אולי זה בכלל סאטירה.

הדעה שלי קצת שונה, כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם.
הרטוריקה הזאת מקטינה את הזוועה האמיתית שמתרחשת בסוריה. מזכירה לכולם את "האמת" – בזמן שהמשטר העלאווי עסוק במלחמת הישרדות, ישראל עסוקה בג'נוסייד.

מבלי לנקוב בשמות אני אומר לכם בודאות מוחלטת שהכותב מבין היטב את אי הדיוק העובדתי (כלומר, השקר הדוקומנטרי). עם קצת מאמץ הוא אפילו מסוגל להבין איך העיוות הזה מבסס את הדה-לגיטימציה.
אז למה הוא עושה את זה בכל זאת? כי הוא מכור לשנינות החברתית.
זה מילייה, זה בראנז'ה, זה חוג, זה מועדון, זה לייף-סטייל.
לא נעים לי לגלות לכם, אבל אצל חלק זה אפילו פרנסה.

אתם יודעים שזה לא רק פוסט אחד קטן ומושתן. העולם מוצף בוירוס המרושע הזה, ולא רק בעברית, תוצר של תעשייה גלובאלית מתוזמרת עם רצפט מדויק: עיוות דוקומנטרי, דימוי שחור, מצופה שנינות.
מי שכתב את הסטאטוס המסוים הוא נרקומן הקצה.

הרטוריקה הזאת מסיטה את תשומת הלב מהדברים החשוכים באמת.
לדוגמא; תחת המטרייה הרטורית הזאת נשחטו מאות אלפים בדארפור, כאשר חבורת השנונים הזאת ארגנה רייב אנטי ציוני בדרבן.

לא נראה לכם קשור? תלכו אחורה עם ההיסטוריה לעשות את החשבון מחדש.
מספיק לדעת שכ-90% מהזמן של הועדה לזכויות האדם של האו"מ במאה ה-21 הוקדש לישראל, כדי לחשב כמה דארפורים נטבחו בגלל האטרף האנטי ציוני הקוסמופוליטי, הנתמך ע"י ישראלים שאיבדו את הפרופורציות או את המצפון.
כמה כורדים, כמה קופטים, כמה קונגולזים, כמה נשים מוסלמיות, כמה לסביות בדרום אפריקה, כמה הומואים באירן. כמה סורים.

אני לא אומר שהועדה המכובדה (נחשו מי הוביל אותה בשנים האחרונות. בדיוק – קדאפי) צריכה להוריד את ה-כ-י-ב-ו-ש מעל סדר היום, אבל בכל זאת – יש עוד כמה עניינים.
אני בטח לא אומר שצריך להפסיק לצייץ נגד הכיבוש, זה אפילו יכול להועיל.
יחד עם זאת, גם קצת יושרה לא תזיק.

מה אתם אומרים, אני מגזים?
יאפ, אבל השוואה בין הטבח בסוריה להפגנה בנאבי סלאח זה בכלל לא הגזמה.
זה סאטירה, לא?!

***
התמונה: הסטאטוס המתועב מתוך דף הפייסבוק של הכותב. הפרינט-סקרין המלא שמור במערכת.

דה-מרקר קפה

נו, באמת, איך אפשר להשוות?!

111215-dragon-yin-yang

5 קושיות לסופ"ש:
1. מה ההבדל בין מי שרוגם את חיילי צה"ל בלבנים לבין מי שמשליך עליהם עורכי דין אירופים?
2. מה ההבדל בין זה שמכנה את החיילים 'נאצים' לבין ההוא שמכנה את החיילים 'נאצים'?
3. מה ההבדל בין מי שנלחם בציונות מימין לבין מי שנלחם בה משמאל?
4. מה ההבדל בין השאיפה לייחודיות (לאומיות) לבין השאיפה להתבוללות (קוסמופוליטיות)?

למעלה מ-24 שעות מונחות כאן ארבע השאלות האלו, הפרובוקטיביות למדי יש לומר, מבלי שאף אחד (ואחת) טרח להתמודד איתן באמת בפומבי. שהרי כל אחד (ואחת) מגיע עם מטען דעותיו ונטיותיו ושאלות כאלו מחייבות אותו (ואותה) להתחכך בהן עד שיצאו גיצים. ועוד יותר מזה, כל אחד (ואחת) מגיע עם החשש לגלות את השקר, כלומר את האמת.
קשה הוא הזעזוע שבא עם הגילוי כי הוליכו אותך שולל וכי עליך לפרק את תפיסת העולם שלך עד לבורג התודעתי האחרון ולהרכיבה מחדש. אני יודע, עברתי את זה פעמיים וחצי. קשה שבעתיים הוא ההכרח לשלב בתפיסת העולם גם כמה תובנות שעד לפני רגע היו בעיניך כתועבה.

אין הבדל; שני הקצוות מייצגים תפיסת עולם עגולה אשר מחובתם להנחיל לכלל האומה, אם לא לכלל האנושות. שני הקצוות מדברים על אמת מוחלטת, שניהם מתייחסים אל המרכז כאל עדר של אידיוטים, שניהם חוזים (שואפים ל…) את סוף הציונות, שניהם בתהליך מתמשך של הקצנה. שניהם מתכוונים לזה כשהם אומרים 'נאצים', אחד במובן של משמיד יהודים ואחד במובן של הקלגס האוניברסאלי. שניהם נאמנים לחזון שלהם יותר מאשר לעמם, למדינתם ולדמוקרטיה.
כל השאר טקטיקה.

הרמוניה היא אימוץ התיאוריה, אלא שכאשר יש שתי הרמוניות מקבלים קקופוניה.

והשאלה האמיתית היא מדוע המרכז לא מצליח לרסן את הקצוות? איך זה שהקצוות מפוררים את המרכז? לכאורה המרכז צריך להיות חזק מהקצוות.


# | #

***
התמונה: ין ינג דרקוני, מתוך קטלוג באתר קעקועים.

דה-מרקר קפה

מי רוצה מלחמת אחים?

מתנחלים

במאמץ ממושך של שנים הצליחו המתנחלים ותומכי 'תנו לצה"ל לנצח' לשכנע אותי שאבנים הם נשק מסוכן, שאבנים יכולות להרוג, שצריך להבין את מי שפצע או הרג פלסטיני שניסה לרגום אותו. יאפ, העובדה שרובה סער (או אקדח) הוא נשק יותר טוב מאבן לא משנה את הסיטואציה – דו-קרב בין שני אויבים.

לא כל עימות בין רוגטקה לנשק חם הוא מצב של אין ברירה, אבל יש מצבים בהם באמת אין ברירה אלא לתקוף חזרה ולנצל עד תום את היתרון האיכותי שלך.

העקרון המוסרי הזה הועמד השבוע במבחן מעניין.
לפי הדיווחים, כנופיית ימין קיצוני שפרצה לבסיס חטיבת אפרים של צה"ל תקפה באבנים את החיילים. באירוע אחר שהתרחש באותו ערב רגמו פורעי ימין את רכבו של מפקד החטיבה.
אם האירועים עברו בלי ירי, כנראה שלא היו שם מצבי 'אין ברירה', אבל הפוטנציאל ברור.

מי מחפש את ההרוג הראשון? מי רוצה לייצר מלחמת אחים?

אנחנו יודעים על פרופ' יהודה (ג'אד) נאמן. כנראה שיש עוד כמה.

***
התמונה: מדיניות בעניין סקילה, מתוך פוסט באתר השמאל ברית חושך לגרש שמדווח על קמפיין בחוגי ימין.

דה-מרקר קפה

אם תרצו לעשות חשבון נפש

אם תרצו

לפני למעלה משנה פרסמה תנועת 'אם תרצו' מסמך המעלה חשדות להתנהלות בלתי תקינה של פקולטות מסוימות באקדמיה הישראלית – ממצאי מחקר אודות חברי המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון.

הדוח התייחס לתופעה גורפת באקדמיה אך התמקד בדוגמא הבוטה של המחלקה המסוימת באוניברסיטת בן גוריון.
הטענות של 'אם תרצו' היו קשות מאוד; סתימת פיות, אינדוקטרינציה במקום השכלה, התניית ציונים בדעות, בחירת סגל עפ"י זהות פוליטית וכיוצ"ב פשיזם אקדמי.

המסמך של תנועת 'אם תרצו' הפעיל אבטומטית את מערך ההגנה ההתקפית של הקהילייה המסוימת עם הדעות המסוימות והשיטות המסוימות. 'אם תרצו' הוכתרה מייד כ"ימין קיצוני" עם כל הסט של "ימים אפלים", "רדיפה פוליטית", "מקרתיזם" ושאר ירקות.

השבוע התברר שהמסמך ההוא של 'אם תרצו' היה תחקיר עיתונאי חשוב, שחשף לאור השמש עיוותים מטרידים באקדמיה ובמיוחד באותה מחלקה באוניברסיטת בן גוריון.

המועצה להשכלה גבוהה אימצה דו"ח של ועדה בינלאומית שהמליצה לשקול לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניבריסטה בבאר-שבע, אם לא יבוצעו שינויים בתוכן המחקר האקדמי ובסגל עד אפריל הקרוב. בן גוריון: "ניישם ההמלצות" – לכתבה המלאה.

למי שלא שם לב, מדובר בועדת בדיקה בינלאומית (ב-י-נ-ל-א-ו-מ-י-ת) שכללה ארבעה פרופסורים מחו"ל ושלושה מישראל.
הועדה הוקמה ע"י המל"ג (המועצה השכלה גבוהה) כדי לתקל את המסמך ההוא של 'אם תרצו'. יכול להיות שבמל"ג לא האמינו שבכלל אפשר לחשוב על מה ש'אם תרצו' התריעו מפניו (לא יעלה על הדעת). יש אפילו מצב שועדת טיהור השתבשה להם לנוכח המציאות והאמת הכואבת.

אז ראשית 'כל הכבוד' לתנועת 'אם תרצו' שהוכיחה אזרחות למופת בחושפה את השחיתות הנ"ל. המהלך של 'אם תרצו' הוא מעשה מחאה אפקטיבי המייצג את הדמוקרטיה במיטבה, ואם התקשורת הישראלית מחפשת מודלים, הנה עוד אחד.

אם הניוז המפתיע הזה מעורר אצל מישהו הזדמנות לחשבון נפש, אני ממליץ להתחיל בגלישת כפרה באתר אם תרצו. מי שזקוק להכנה מנטלית יכול להתחיל בכתבה הפקולטה למדעי התעמולה.
מי שכבר יודע מי פשיסט ומי לא מוזמן לחזור אל ג'ורג' אורוול.

למען הסר ספק; אינני חבר בתנועת 'אם תרצו', אין לי קשר אליה ומעולם לא היה, אף פעם לא השתתפתי בפעילויותיה ואין לי שום היכרות אישית עם מי מחבריה, קל וחומר מוביליה.

***
התמונה: אפרופו חשבון נפש, פלקט מתוך פוסט בבלוג 'ויש להם תוכנית'

דה-מרקר קפה

דמוקרטיה תחת חפירה

בטח כבר שמעתם את הבשורה המרנינה שבסוף חודש אוקטובר 2011 המותג פלסטין התקבל כמדינה בארגון לחינוך, מדע ותרבות של האו"מ, הידוע בכינוי אונסק"ו.
יום חג לזכויות האדם.

111118-trust-no-one-425

מה שכנראה לא שמעתם הוא, שכמה ימים אחר כך בחר אותו ארגון בנציגה חדשה של המדינות הערביות לועדה האחראית באונסק"ו על נושא זכויות האדם.
מי הנציגה? סוריה.
יאפ.

אונסק"ו: סוריה נציגת הקבוצה הערבית
השדרוג של סוריה מוכיח את אי הרלוונטיות של האו"מ

מוגש כחומר לחפירה ולמחשבה לכל אלה שחושבים כי מי שמדבר בשם זכויות האדם באמת אכפת לו מזכויות האדם.

לתובנה הזאת יש חשיבות מיוחדת בימים אלה של "דמוקרטיה תחת מתקפה".
כי העיוות האבסורדי הזה נכון גם לגבי הדמוקרטיה – לא כל מי שמתיימר להיות מגן הדמוקרטיה הוא באמת מגן הדמוקרטיה.
אם תחפרו אולי אפילו תגלו שבדיוק להיפך.

אתם תחפרו?

111115-nif-en-425

אני חפרתי ואני מקווה לשתף בפוסטים הבאים. בינתיים אני ממליץ לכם על נקודת התחלה פיקנטית:
הגילוי הנאות שעליו לא שמעתם בגל"צ

כלומר, יש מצב שכותרת הקמפיין שמריצה משפחת ליאל צריכה להיות "משכורת תחת מתקפה".

אבל כמו שאמרתי, אל תסמכו עלי, לכו לחפור בעצמכם.

111118-lo-nistom-nif-banner-425

פינת אל-תגידו-שלא-אמרתי
כמו ש"מחנה השלום" הביא שלום, כך "המחנה הדמוקרטי" יביא דמוקרטיה

***
התמונה: עצה לדרך, מתוך מאמר בבלוג של ג'ונתן לוקווד יואי

דה-מרקר קפה

מחשבות על מימון זר ועל רוח ההתנדבות

מה תפקידה של ועדת השרים לענייני חקיקה? אם לא ידעתם, היא ממליצה לממשלה באילו הצעות חוק לתמוך ולאילו להתנגד. מדובר בזרוע שמיועדת לקצר את תהליכי קבלת ההחלטות של הממשלה. כאשר הועדה מאשרת הצעת חוק זה בעצם אומר שהיא ממליצה לממשלה לקדם ולתמוך בה. מכאן ואילך הצעת החוק צריכה לעבור את שלוש הקריאות בכנסת כדי להפוך מהצעה לחוק.
זאת אומרת ששתי הצעות החוק שאישרה הועדה אתמול (13.11.2011) הן עדיין הצעות ולא חוקים.

111114-worldpeace
זוכרים על אילו שתי הצעות מדובר?
1. עמותות יוכלו לקבל מגופים בינלאומיים מימון עד 20,000 ש"ח בשנה
2. עמותות יהיו חייבות במס בשיעור 45%

אם ואם ואם
אם מדינה מטילה מס על תוצרת יבוא כדי להגן על תוצרת מקומית
ואם מדינה מונעת בעלות זרה על שירותים חיוניים ותשתיות כגון שירותי רכבות, נמלים, חשמל וכד'
ואם מדינה מגבילה פעילות של מוסדות פיננסיים זרים
מדוע מדינה לא יכולה למנוע מימון של גופים פוליטיים ע"י ממשלות זרות?

תחפרו קצת, מה יש?!
אולי אתם רוצים לדעת קצת יותר על מה שקורה בעולם בעניינים הנדונים:
1. הגדרות לפעילות פוליטית של ארגונים חוץ ממשלתיים (NGOs)
2. טולרנטיות למימון זר של פעילות פוליטית, ובמיוחד מימון של ממשלות זרות

אז אספתי כמה לינקים:
האתר הבינלאומי בנושא שקיפות: מידע על מימון פוליטי
אתר הכנסת: התמודדות חוקית של מדינות עם חובת הגילוי של מקורות מימון  זרים
המרכז הבינלאומי לחקיקה בנושא עמותות: חוקים בינלאומיים והמלצות מעשיות
זכויות אדם ו-NGO
פעילות גורמי NGO בהודו

דוגמא להמחשה
אם הצעת החוק למניעת מימון של ממשלות זרות מארגוני NGO מרגיזה אתכם ואולי אפילו מפחידה אתכם, תחשבו על זה:
בואו נניח שעיתון הולנדי חושף מחר כי ממשלת ישראל תומכת בכסף טוב בעמותה שפועלת להגנה על זכויות של נשים והומוסקסואלים בהולנד ובאירופה כולה.
מקסים, לא?!
ואם האסטרטגיה הנשגבת הזאת באה עם טקטיקה של פעילות אנטי אסלמית בהולנד ובאירופה ועם עידוד לתמיכה במפלגה של חרט וילדרס?

זה לא תקין אפילו אם אתם חושבים שוילדרס צודק.

סתימת פיות, אלק
גם אם תקראו שוב ושוב את התגובות של הנפגעים העיקריים מהצעת החוק הזאת (אם היא תעבור בסופו של דבר) לא תמצאו הסבר, קל וחומר נימוק, לדילמה הפשוטה: מדוע מדינה כלשהי צריכה לאפשר למדינות אחרות לממן פעילות פוליטית בתוכה?
כל האמירות הרגילות על השתקה וסתימת פיות שם – נימוקים? נאדא.

מצד שני, ברור לגמרי שחוק כזה לא יעשה לעמותות האלה חיים קלים. היום כבר מדובר בעמותות מטה שנתח מרכזי של המימון שלהן מיועד למשכורות. החגיגה הזאת תיגמר.

יש מצב שהצעת החוק הנ"ל לא רק שלא סותמת פיות, היא אפילו מעודדת את רוח ההתנדבות.

עוד 3 שאלות לדרך
1. בריטניה הגדולה מחמירה מאוד בכל מה שקשור לפעילות פוליטית של עמותות. למה דה יונייטד קינגדום האצילית מרשה לעצמה לעשות כאן את מה שהיא לא מרשה אצלה בבית?
2. לנורבגיה יש את תעשיית תוצרי הנפט הגדולה בעולם. כלומר, מדינות הנפט הערביות הן לקוחות אסטרטגיים שלה. אז איזה אינטרס בדיוק מניע את הכסף הנורבגי שעובד בפוליטיקה שלנו?
3. כמה כסף משקיעות ממשלות אירופה בעמותות סוריות?

ומה עם ההצעה השנייה?
להצעת החוק לביטול הפטור ממס לעמותות אני מתנגד. למה? כי ממה שמאפשרים לעמותות לאסוף צריך לתת להן ליהנות.

***
התמונה: ידידי ישראל מעודדים התקדמות לשלום, מתוך דף קריקטורות אודות מדיניות החוץ של ארה"ב באתר קארטון סטוק

דה-מרקר קפה

גדעון לוי זה לא תירוץ

את גדעון לוי אני קורא באובססיביות כדי שיהיה לי ממה להתעצבן ועל מה לכתוב, במסגרת התרומה הצנועה שלי למאמץ העממי נגד הסמולניזמוס פורטה (השמאל הרדיקאלי). גדעון לוי הוא, בעיני, בחזקת נוכל. אין טעם לפרט; הכל כבר נאמר, נכתב ודוסקס לעייפה.

צדק חברתי

והנה, היום (27.10.2011) הפלא ופלא, גדעון לוי פרסם מאמר ששכנע אותי – ניפגש בכיכר?. קראתי וסגרתי עם הילדים על נוכחות בהפגנה במוצ"ש.
כרגיל אצל גדעון לוי שנינות חמוצה, דיקציה שונאת, טון מתנשא ודייקנות ז'ורנליסטית בסגנון חופשי. מעצבן כתמיד אבל בעניין מוצ"ש הקרוב, כ"ט באוקטובר 2011, גדעון לוי צודק מאה אחוז – זהו מבחנה הקשה ביותר של המחאה החברתית עד כה.

מחאה חברתית

רק תזכורת קטנה מדוע גדעון לוי נמצא אצלי באגף האיחסים;
בספטמבר 2011 נאם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בעצרת האו"מ. בנאומו ההיסטורי הוא הזכיר את הזיקה של המוסלמים והנוצרים לאזור המסוים במזרח התיכון ולא הזכיר את היהודים.
במאמר פג תוקפו שהתפרסם אחרי הנאום הנ"ל גדעון לוי כותב כך: "מה היה לא לאהוב בנאומו של עבאס, זולת מעידתו המטופשת, כשלא הזכיר את היהודים יחד עם הנוצרים והמוסלמים, שלהם הארץ הזאת יקרה?".

אם לא הבנתם; בנאומו ה-ה-י-ס-ט-ו-ר-י מחמוד עבאס – מכחיש שואה עם קבלות וממייסדי האמנה הפלסטינית – לא סופר את היהודים כבעלי זיקה לארץ ישראל, אבל גדעון לוי אומר שזה ברמה של אופסס. "מעידה מטופשת" כולה.

הנה מה שגדעון לוי מספר עלינו בעולם: הסוציופתיה של ישראל ב-6 חלקים

111027-liberals

אבל לא זה מה שחשוב לקראת מוצ"ש – מחר. מה שחשוב זה נוכחות ראויה בכיכרות. כמה שיותר אנשים. גם כאלה שנהנים לעשות לגדעון לוי 'דווקא'. גדעון לוי זה לא תירוץ.
בואו בהמוניכם לעודד את הממשלה הציונית לחולל את השינוי.

העם דורש צדק חברתי

פוסטים קודמים על המחאה החברתית

חומר למחשבה
מה זה ליברליזם? – רשימת העקרונות (דברות?) עפ"י אתר ליברלים אמיתיים
גבולות הליברליזם – פרופסור טרי איגלטון על דת ועל רציונליזם ליברלי
איך חושב הליברליזם המודרני – איבן סאייט מסביר את המהפך התודעתי שלו אחרי 9/11
קפיטליזם הוא המשבר – הסרט המלא (שעה וארבעים דקות) על קריסתה של אמריקה
קפיטליזם יצירתי – ביל גייטס מתראיין לעורך טיים מגזין

זה לא עובד – קפיטליזם מארץ הקפיטליזם

***
התמונות:
הקפיטליזם פרקדן, מתוך פוסט בבלוג בלאק אג'נדה ריפורט
שלט במאהל, מתוך פוסט בבלוג קץ הפלאות
ליברליזם, מתוך קטגוריה במאגר הקריקטורות קרטון סטוק

דה-מרקר קפה

ד"ר יעל שטרנהל, יצא לך אנטישמי

היה די משעשע לראות את הבעת הזעזוע המילולית של פרשנים מסוימים לנוכח נאומו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בפתיחת עצרת האו"מ 2011.
מכולם בחרתי להתעלק דווקא על הפרשנית הטרייה, ד"ר יעל שטרנהל (הבת של), במאמר תחת הכותרת המוחצת אובמה: מנהיג מוכה וחסר אונים (הארץ, 22.09.2011).

יעל שטרנהל

כמו הכותבים האחרים (יוסי שריד, עקיבא אלדר) גם הגב' שטרנהל ממש כועסת על אובמה על כך שאינו רואה את הדברים כמוה. הסיבות לסטייה של אובמה מדרך הישר (דרך שטרנהל) הן רבות ומגוונות, החל מכלכלת ארה"ב הקורסת ועד מצבו של אובמה בסקרים על סף מערכת הבחירות הקרובה לנשיאות ארה"ב.
השורה התחתונה; אובמה נאלץ להגיד את מה שאמר, למרות שבעצם רצה להגיד בדיוק ההיפך. יאפ, זאת הפרשנות של ד"ר יעל שטרנהל וחבריה; אובמה עשה שקר לנפשו. נאום עם אקדח לרקה.

מן הסתם, האפשרות שאובמה אמר את מה שנכון לדעתו להגיד היא בכלל לא אופציה מבחינתה של הפרשנית, ד"ר יעל שטרנהל. לא יכול להיות שאובמה חשב שעניין המדינה הפלסטינית ברור אבל עניין המדינה היהודית, אפעס, דווקא הוא לא ברור מספיק.

למי שלא זוכר, אובמה דווקא הזכיר והדגיש בנאום את תמיכתו בהקמתה של מדינה פלסטינית, כך שבעצם מר אובמה לא ממש התכחש לעצמו, אלא שיש לו השגות לגבי הדרך, המניעים והכוונות של הפלסטינים.
זכותו, לא?! הוא אפילו לא לבד, גם לי, למשל, יש השגות כאלה.

אלא שכאמור, א-פריורי גב' פרשנית לא מפרגנת לנשיא ארה"ב דעה עצמאית ומנומקת משלו. עפ"י ד"ר יעל שטרנהל יש רק שתי אפשרויות: או שהוא אומר את מה שהיא רוצה להגיד, או שהוא נכנע ללובי היהודי בארה"ב.
ציטוט: "אובמה אמנם עומד לצד ישראל, בין היתר מתוך ההכרח לרצות את יהדות אמריקה, תומכת מסורתית של המפלגה הדמוקרטית ומקור בלתי נדלה לתרומות נדיבות".
בדיוק, האג'נדה היהודית עם הכסף היהודי.

110922-jews_image08

המוטיב הזה, של אג'נדה וכסף יהודי/ציוני עובר כחוט השני, כאשר אצל כותבים אחרים הוא אף בוטה יותר בניסוחים. אני לא זוכר איפה קראתי את זה, – "ביבי מחזיק את אובמה בביצים" – אבל זה הטון וזה הסגנון.
שורה תחתונה; אובמה שפוט של ביבי, אמריקה שפוטה של ישראל, העולם שפוט של הציונים.

היינו בספר הזה. קוראים לו הפרוטוקולים של זקני ציון.

תכל'ס, זאת נקודת המוצא של ד"ר יעל שטרנהל. אז נכון שהיא כנראה לא אנטישמית, אבל די בטוח שהיא פשטנית, לדעתי גם שטחית. מה שהיא כתבה הוא לא יותר מאשר פוסט דעה שצריך להופיע באזור הקפה ולא תחת התגית "פרשנות". פחחחח לעורך.
הכותרת היומרנית (מוכה וחסר אונים) רק מדגישה את הפתטיות של הטקסט ושל מעמדו המוגזם באתר המארח.

הנה המשפט הראשון במאמר: " נאומו המימי וחסר המעוף של ברק אובמה אתמול בעצרת האו"ם, מלמד עד כמה נשיא ארצות הברית חסר אונים לנוכח המציאות המזרח תיכונית". הו יומרה קדושה… לא משנה שבתור נאום "מימי, חסר מעוף ואנמי" הוא יצר אימפקט מאוד מרשים.
גב' שטרנהל לא משאירה אפילו לעצמה מרחב לדקויות.

ד"ר יעל שטרנהל מציינת את מצבו העגום של אובמה בזעת הקהל האמריקנית. ציטוט: "סקרים שמראים כי מרבית המצביעים האמריקנים אינם שבעי רצון מתפקודו". אלא שאצל יעל שטרנהל (הפרשנית, כזכור) זה לא פקטור שמשפיע על תפקודו של אובמה בנושאים מדיניים, אלא פקטור שמשפיע על מידת חשיפתו ללחץ של הציונים. האג'נדה עם הכסף, זוכרים?
עם כל הכבוד, זאת לא פרשנות, זאת אשכרה תיאוריית קונספירציה.

עפ"י כל קנה מידה מקצועי ניתן ללתאר את המאמר של ד"ר יעל שטרנהל כפרשנות "מימית, חסרת מעוף ואנמית". אלא שהוא מופיע גם במהדורה האנגלית של 'הארץ'.
ציטוט: " Currently, Obama stands behind Israel in part out of his need to please American Jews".

במילים אחרות

***
התמונה: הפרשנית ד"ר יעל שטרנהל בתמונות מתקופת הטלויזיה (טרום אקדמיה) שלה, מתוך אתר מעריצים בטריפוד.
הקריקטורה: מתוך דף האג'נדה היהודית באתר נאצי

דה-מרקר קפה

ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑