חיפוש

#רק_אומר

הבלוג של רונן מאיר

תגית

חינוך והשכלה

אלי אוחנה היקר והחביב, כובש בסתיו ובאביב

יש להקדים ולומר שאלי אוחנה הוא פרשן כדורגל איום ונורא. זה לא אומר שהוא לא מבין על מה הוא מדבר, אלא שבתפקיד מכדרר מילים ודריבליסט של תובנות בזמן אמת הוא לא מתעלה לרמתו ככדורגלן. עוד חלוץ ענק (ענק!) שלא הפך לפרשן מוצלח. אבל זה הדבר הכי פחות חשוב שאפשר להגיד על אלי אוחנה. להמשיך לקרוא "אלי אוחנה היקר והחביב, כובש בסתיו ובאביב"

על חירות ועל יצירתיות

פעם כאשר הייתי מנהל קריאייטיב במשרד פרסום גדול ביקש ממני אחד הארט-דיירקטורים לא לקבל בריפים לשילוט חוצות בטענה שהפורמט מגביל אותו. כאילו שלמודעה בעיתון אין מגבלות רוחב וגובה ולסרטון פרסומת בטלויזיה אין מגבלת זמן. להמשיך לקרוא "על חירות ועל יצירתיות"

מלאלה יוספזאי אצל ג'ון סטיוארט

מלאלה יוספזאי

היא רק בת 16, מקסימה כמו בת 16 והיא לא פחות ממדהימה באופן כללי. מלאלה יוספזאי (Malala Yousafzai), המועמדת הכי צעירה אי פעם לפרס נובל, מתראיינת אצל ג'ון סטיוארט, ככל הנראה איש הטלויזיה הכי אינטליגנטי בסביבה. הגרסה המלאה 16:11 דקות. להמשיך לקרוא "מלאלה יוספזאי אצל ג'ון סטיוארט"

היי שלום, דבורה עומר

זמן אמיתי. בשורה מעציבה בפייסבוק. דבורה עומר, נוף ילדותי וככל הנראה דמות רבת השפעה עלי כאדם כותב, הלכה זה עתה לעולמה. אני לא יכול לנתח את זה אבל זה מה שאני מרגיש כלפיה מאז ומתמיד. החל מ'דפי תמר' דרך ועבור וכלה וכל השאר כמפורט בויקיפדיה, שם הסתבר לי שיש עוד הרבה שכבר העשירו דורות אחרים.
כמו הכנרת, אתה אוהב אותה גם כאשר אתה כבר לא שוחה בה. להמשיך לקרוא "היי שלום, דבורה עומר"

פרספקטיבה

הבן שלי, הצעיר, הוא גיימר. כלומר, נער שקשה מאוד להפריד בינו לבין הקונסולה או המחשב למשימות חשובות כגון שינה, אכילה, מקלחת ובית ספר.
עכשיו הוא משחק בהתלהבות רבה במשחק מחשב חדש שנראה אחר ומרהיב, והקונספט שלו פנטסטי בפשטותו ובמורכבותו כאחד. למשחק קוראים 'פרספקטיבה' (Perspective). להמשיך לקרוא "פרספקטיבה"

מיכל דליות או לא להיות

מיכל דליות

היתה תוכנית טלויזיה בסדרת הריאליטי 'סופר נני'. היא שודרה ב-12 באוגוסט 2012, השיגה רייטינג של 24.8% וחוללה סערה זוטא באינטרנט. מבקר/ת הטלויזיה של 'הארץ', מורן שריר, התעמת עם הקונספט של התמודדות אינטימית בפרהסיה – הייאוש יותר נוח מול מצלמות ערוץ 2 – והבלוגר ניר גונטז (סלונה) תקף בחריפות את הטיפול בילד שסביבו נבנתה התוכנית – סופר נני עברה את הגבול. שני המאמרים האלה היוו בסיס לדיונים ברשתות החברתיות.

הסוגיה העקרונית כבר פאסה. אנחנו חיים בעולם חשוף בו כל בעל סמארטפון יכול להפוך אותנו לריאליטי אפילו בלי שנדע. בנוסף, אנחנו חיים בעולם משפטי בו רשת הטלויזיה מגיעה עם צבא של עורכי דין שיודעים איך להכשיר כל שרץ ואיך לכבול את המשתתפים להפקה.
המזל היחיד כרגע הוא שאת סופר נני מובילה דמות מקצועית משמעותית שבסך הכל עושה עבודה טובה. רק תתארו לעצמכם את התוכנית כמה שנים קדימה עם דמות אחרת לגמרי – איזו ליהיא גרינר עם תעודת הוראה.

אפשר להבין את ההחלטה של ההורים להעדיף את מיכל דליות בטלויזיה על פני טיפול במוקד השכונתי, כמו שמציע הבלוגר ניר גונטז. החשיפה יוצרת לכאורה יותר מחוייבות מצד מתמסרי הריאליטי. אמנם אף אחד לא מבטיח שאחרי ההפקה דברים לא יחזרו לאחור, אבל ברמה נתפסת הפרהסיה הציבורית עשויה לייצג רצון לנעול את עצמך לתהליך, בנוסף לדיגדוג להיות מפורסם.

אחרי פרשת הכדורים הפסיכיאטריים שניתנו למשתתפי האח הגדול יש בהחלט מקום לחשדנות כלפי הפקות עם כוונות טובות שגם (או בעיקר) תאוות ממון מאחריהן. יחד עם זאת, מי שמתרעם על הנחרצות של תוכנית בידור המתיימרת להיטיב עם משפחה בזמן שהיא עושה כסף, לא יכול להיות כל כך נחרץ בעצמו. כלומר, במה עדיפות המלצותיהם הפסיכולוגיות של מבקר טלויזיה ושל בלוגר על פני אלה של מיכל דליות? ואם החשיפה מפריעה לכם, מדוע אתם ממשיכים את העוול וחושפים את הילד לעוד ועוד ניתוחי רחוב של טוקבקיסטים שוחרי טוב אך חסרי ידע והשכלה?

אם תקראו את הדיון המצורף מהפייסבוק אולי תגלו שנעשה שם לא פחות נזק לעניין שבשמו הועלה הנושא.

***

הבלוגר ניר גונטז מאוד רגיש לעתידו של הילד וכותב כדלקמן:

"עכשיו ערוץ 2, הרשות השניה, דליות וקשת הצטרפו לרשימת המתעללים בו לכל ימי חייו. גם אם ירצה בבגרותו להעמיד פנים של אחד שגדל בבית בריא  – לא יוכל. אם ירצה לספר לארוסתו שהוריו אהבו אותו – לא יוכל. אם ירצה לשכוח את ילדותו הנוראה – לא יוכל. מיני נני תרדוף אותו לכל מקום. מה יגידו בקשת, ברשות השניה ובערוץ 2 להגנתם? שלולא מיני נני היתה מגיעה אל המשפחה, הגיהנום שלו לא היה פוסק? מצחיק."

אבל הילד הזה גם יוכל בעתיד – אולי – לספר שהוריו אהבו אותו מספיק כדי להזמין את מיכל דליות. זה לא באמת עניין פשוט.

הדמו… דמו… דמוקרטיה לאן?!

דמוקרטיה

האם אתם מרגישים שהדמוקרטיה בסכנה? במה זה בא לידי ביטוי? מה בדיוק נגרע בשנים האחרונות מתחושת הדמוקרטיה שלכם? מה אתם לא יכולים לעשות היום שהייתם חופשיים לעשות אתמול?

דוגמא לחוק לא דמוקרטי: חוק הנישואים
בישראל אפשר להתחתן רק באמצעות איש דת מוסמך. זה נכון ליהודים, מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות. אין אלטרנטיבה; רוצה להתחתן? קח איש דת מוסמך. זה החוק.
אם תבחר למסד את הזוגיות שלך בדרך אלטרנטיבית, אפילו עם כהן דת כלשהי אך שאינו מוסמך, יש מצב שלא תוכר כנשוי עפ"י חוק. יש לזה משמעויות רבות, בכלל זה משמעויות כלכליות.
כלומר, זה לא שאסור לך להתחתן עפ"י המסורת ההוטנטוטית, אבל הזכאות שלך למשכנתא תהיה שונה מזו של מי שנישא עפ"י החוק.

בעליל לא דמוקרטי-מערבי-ליברלי, לגמרי נגד זכויות אזרח ואדם די בסיסיות.
מצד שני, לא משהו שאי אפשר לעקוף בקפיצה קטנה לקפריסין ועם צרכנות נבונה בשוקי האשראי.
במילים אחרות, חוק הנישואים הוא סטייה מהדמוקרטיה שאף אחד לא יצא בגללה לרחובות.

דמוקרטיה מזה"ת
דמוקרטיה במזה"ת, קריקטורה מרחיקת ראות (2005) באתר אפריקה ריוויו

דמוקרטיה היא לא דבר מוחלט
לדמוקרטיה שורשים היסטוריים עמוקים, אבל הדמוקרטיה המערבית היא סוג משטר צעיר יחסית. יסוד הדמוקרטיה הוא היכולת של האזרחים להשפיע על ההתנהלות, ונגזר מזה מחויבות של השלטון להיות קשוב לאזרחים.
הדמוקרטיה המודרנית נותנת הגנה למיעוט ולפרט והיא, הלכה למעשה, מילה נרדפת לחופש.

דמוקרטיה בעולם
דמוקרטיה בעולם
מפת החופש מתוך דף מידע באתר מילון וובסטר.

אם בוחנים את הדמוקרטיות המערביות מגלים הבדלים. הדוגמא הקלאסית היא הדמוקרטיה האמריקנית שנשענת על חוקה מול הדמוקרטיה הבריטית שנשענת על מסורת חוקתית. תכלס, לא תמצאו שתי דמוקרטיות מערביות זהות ואם תחפרו בהן תגלו שמקור ההבדלים הוא היסטוריה ותרבות.

אתנחתא להעשרת את הידע הכללי – הדמוקרטיה של שוויצריה.
שני נתונים על הדמוקרטיה השוויצרית:
1. היא הראשונה שמפעילה מנגנון של יוזמה אזרחית להשפעה על החוקה
2. היא בין האחרונות שהעניקו זכות הצבעה לנשים (1971)

זאת אומרת שגם אנחנו יכולים לעצב לנו את הדמוקרטיה שלנו, עפ"י מגוון שיקולים, כמו כל אחד אחר.

לדוגמא: אנחנו יכולים להחליט שחיילים משוחררים יהנו מסבסוד מסיבי של השכלה אקדמית וחיילים קרביים מסבסוד מלא.

לא שיוויוני, כן דמוקרטי
יגידו לכם "גוועלד, זה חוק לא דמוקרטי". לא נכון. חוק חיילים משוחררים כדלקמן הוא אולי לא שיוויוני אבל דמוקרטי להפליא. כי מי אמר שדמוקרטיה זה שיוויון?
חוק חיילים משוחררים הנ"ל מאזן את יתרון הזמן שיש למיעוט מסוים שיכול לעבור מהתיכון ישר לאוניברסיטה, או מהישיבה ישר לכולל.
כלומר, אולי דמוקרטיה זה בכלל לא עניין של שיוויון אלא עניין של איזונים?!

אגב, מי אמר שדמוקרטיה לא יכולה לתת עדיפות למגזרים מסוימים?
בטח לא תתנגדו למערך הטבות למגזר הגאונים.

טוני בלייר
טוני בלייר מצוטט בפוסט(ר) של בלוג מחאה אמריקני

דמוקרטיה אפורה
אמנם בראש הדמוקרטיה הגדולה בעולם ניצב סופרסטאר אובמי, באיטליה שלט עד לא מזמן ג'יגולו ססגוני ובראש הדמוקרטיה הצרפתית ניצב מנייריסט נפוליאוני, אבל בסך הכל ניתן לומר שהדמוקרטיה המערבית היא משטר שמנוהל ע"י עסקונה אפרורית.
אנגלה מרקל מוכיחה שדמוקרטיה אפורה יכולה לנפק תותחים, אבל השורה התחתונה היא הווה דמוקרטי של בירוקרטיה/טכנוקרטיה פרלמנטרית.

זה כנראה לא ממש יעיל, כפי שמסמן חוסר היציבות הכלכלית של הדמוקרטיות האירופיות ולהבדיל – הפריחה של ארגוני חברה אזרחית (NGO).

יכול להיות שהדמוקרטיה המערבית כבר לא מספקת את הסחורה?

אחת, שתיים, שלוש… דמוקרטיה
ארגוני ה-NGO מתיימרים להציג חזון אלטרנטיבי של דמוקרטיה אוניברסאלית אאוט-אוף-דה-בוקס. האם ארגוני NGO הם הדבר הבא?

בואו נחשוב מה זה בעצם אומר;
1. הכפפת האזרח לסט של ערכים מוחלטים
2. הפיכת זרועות השלטון לקבלני יישום ושירותים
3. מנגנוני פיקוח, בקרה ושליטה על התפוצה ועל יישום
4. שכלול מנגנוני גיוס ומימון להבטחת קיום הפעילות
5. מנגנונים להעברת סמכויות ושמירה על רציפות תפקודית

אם זה נראה לכם סבבה לגמרי, אני רוצה להזכיר לכם כמה עובדות היסטוריות:
א. ארגון ה-NGO הגדול ביותר בעולם המערבי הוא הכנסיה הקתולית
ב. המאפיה הסיציליאנית החלה את דרכה כאלטרנטיבה להגנה על זכויות ופתרון סכסוכים
ג. מונרכיה היא סוג של הסדר בין אצולות

כל זה משאיר אותנו עם שלוש שאלות יסוד:
1. האם ארגונים לא דמוקרטיים יכולים לנהל דמוקרטיות?
2. מהם מנגנוני הפיקוח והבקרה על הארגונים האלה?
3. ושאלת השאלות, כן, כן – הדמוקרטיה לאן?!

דמוקרטיה
דמוקרטיה השתתפותית עפ"י OECD

פוסט דמוקרטיה
אין לי יומרה להקיף את כל עניין 'הדמוקרטיה לאן?' בפוסט אחד. מצד שני, אם הקרן החדשה לישראל, או ממשלת נורבגיה, תמצא לנכון לממן לי את הזמן כדי לחפור בסוגיה, אני אשמח להשקיע יותר ואפילו להגיש פרוגרמה.
בינתיים כל מה שאני יכול הוא לנצל את שעות הערב שאחרי יום עבודה (מימון עצמי) כדי לשתף אתכם במחשבותי, ולקוות שתקחו מפה חומרים למחשבה משלכם.

ואל תשכחו לשתף.


קזבלן, דמו דמו דמוקרטיה

***
התמונה העליונה: השיח הדמוקרטי, מתוך פוסט על הדמוקרטיה האמריקנית 2010 בבלוג של סמית' התמים.

דה-מרקר קפה

פוסט ארוך על טיול קצר, ינואר 2012

שביל הלולים כפר גלעדי

5 אלבומים לדרך, מטריות ממותגות, הקומץ של כפר גלעדי, האסימון של תל חי, הצעיף של קריית שמונה, מותג על 458, הנוף האינושי. סה"כ שלוש נסיעות (אוטו), שני סיורים (תיירות) ועוד קצת סתלבט ושינה עמוקה במלון (נופש).

את סופ"ש הקודם של סוף ינואר ביליתי בטיול חטוף עם שני הקטנים – כלומר, הגדולים (15 ו-14). יצאנו ביום חמישי בערב, אחרי המחויבות החברתית של "הסנדוויץ'", וחזרנו בשבת אחה"צ. 48 שעות של זמן איכות (ובית ריק לאמא) שכללו נסיעה הלוך, סיור מורשת ביום שישי, נסיעה וביקור בדליית אל כרמל ביום שבת ונסיעה חזרה לתל-אביב. סה"כ שלוש נסיעות (אוטו), שני סיורים (תיירות) ועוד קצת סתלבט ושינה עמוקה במלון (נופש). קצר, ממוקד ולעניין.

5 אלבומים לדרך
כמיטב המסורת כל אחד בחר שלושה דיסקים לנסיעה, סה"כ ארסנל של תשעה דיסקים. כשבע שעות של מוסיקה לדרך לפי סדר שנקבע מראש בין שלושתנו. כמה שנספיק זה טוב.

הלוך; בערך בסביבות חדרה – אחרי טלפונים לסבים ולסבתא ולאח הגדול (ליטראלי) שהיה על משמרתו בבסיס – התחלנו עם האלבום הראשון של קזביאן, בחירתו של הצעיר שכבר זמן מה רומז לי שהגיע העת להכיר אותם.
אחרי צומת 'המוביל' עברנו למוד רגוע עם טוויסט לבחירתו של אבא – ויאה קון דיוס – איתם הגענו פחות או יותר לפאתי ראש פינה. משם המשכנו עם הרדיו עד המלון, אליו הגענו באחת עשרה בלילה.
בדרך, בין טבריה לגינוסר, עברנו על פני שלט שהתאים בדיוק לתוכניות שלנו לדרך חזרה וסימנו לעצמנו לעצור שם לצילום.

נירוונה

חזור; בשבת בבוקר, אחרי קפה בצומת גומא, שמנו את נוורמיינד של נירוונה (בחירת הסנדוויץ') שליוו אותנו עד היציאה מטבריה (כולל שיחה מרתקת על מוסיקאים דו-קוטביים), משם המשכנו עם 20 הגדולים של CCR (אבא) עד דליית אל כרמל, עם הפקק בואכה רחוב השוק.
את המסלול מדליית אל כרמל עד תל-אביב עשינו עם האלבום השני של הגורילז – גילוי מרתק מבחינתי – ששניהם בחרו יחד (גם זה גילוי נחמד).

מטריות ממותגות
הגליל ואצבעו יפים עכשיו. מזג האויר התנדנד בין גשם קל לשמש קלה. חורף אירופי סולידי.
צוות המלון צייד אותנו במטריות ממותגות ויצאנו לטיול מורשת שהחל בסליק של כפר גלעדי, המשיך בשביל הלולים המתפתח של הקיבוץ, עבר בחצר תל חי המשוחזרת והסתיים באנדרטת האריה השואג.
להשלמת המטען המורשתי קינחנו באחלה פלאפל בקריית שמונה.

לקחנו את זה בתל אביביות קלילה, בלי להעמיס יותר מדי קילומארז' רגלי ועם הרבה עצירות לקפה ושוקו ולדיונים על היסטוריה ועל אקטואליה.
את ליל שישי בילינו במלון, כולל ארוחת ערב וצפייה משותפת ב'אחד נגד מאה'.
למחרת, בדליית אל כרמל הסגרירית והיפה, טיילנו בלי מטריות ממותגות אבל עם מותג מטרה מאוד ברור (פרטים בהמשך).

הקומץ של כפר גלעדי
ההיי-לייט של טיול יום שישי היה ללא ספק הביקור בסליק של כפר גלעדי.
לאורך שנות הציונות כפר גלעדי הוא ספר לוחם, סופג ומנצח. בסופו של חשבון כ-260 חלוצים עקשנים ממטולה, חמרה, כפר גלעדי ותל חי אחראים לכך שאצבע הגליל היא חלק ממדינת ישראל.

סייקס-פיקו
מקור: ויקיפדיה

זכרתי משהו על גילוי של סליק ישן של חבורת 'השומר' מימי טרום המדינה, אבל לראשונה נחשפתי לפרטים, שהם די מדהימים כשחושבים על זה.
הסליק של כפר גלעדי בכלל לא נשכח אלא להיפך – הוא תופעל ותוחזק ביסודיות ובאחריות ע"י קומץ של אנשי כפר גלעדי הותיקים, בלי שחברי הקיבוץ ושאר העולם ידעו על קיומו.

באינטרנט מצאתי גרסאות מבולבלות על מועד ואופן הגילוי של הסליק, אבל בגדול מתישהו בין 1975 ל-1996 הסליק הסודי של כפר גלעדי נחשף – תת-מקלעים, מקלעים כבדים, רובים, אקדחים, רימונים ותחמושת.

כפר גלעדי: הסודות יוצאים לאור

אין הסבר מניח את הדעת מדוע הפעיל אותו קומץ את הסליק לאורך כל כך הרבה שנים אחרי הקמת המדינה ואחרי שהציונות השיגה עליונות אוירית במזרח התיכון.
אולי הם היו מספיק מתוחכמים ומרחיקי ראות כדי לספק לענף התיירות של אצבע הגליל גימיק שיווקי עסיסי במיוחד.
בכלל לא בטוח שזהו ההסבר הכי הזוי.

האסימון של תל חי
קרב תל חי שהתרחש לפני 91 שנים ב-1 במארס 1920 (י"א באדר תרפ"א) והפך למיתוס של גבורה והקרבה ציונית היה למעשה מפלה מוחצת; כ-20% מאנשי היישוב נהרגו והוא ננטש.
המיתוס נבנה בעיקר על אמירת הדווי של יוסף טרומפלדור, ששוכללה ע"י יוסף חיים ברנר לסלוגן "טוב למות בעד ארצנו". ברנר עצמו נרצח כמה חודשים אחר כך בפרעות בתל אביב.

אבל יש עוד היבט שמציב את תל חי כאבן דרך משמעותית בתולדות הציונות; קרב תל חי הוא הפעם הראשונה בה יישוב יהודי הותקף והשיב מלחמה.
את 1920 אפשר לסמן כשנת מפנה במאבק על ארץ ישראל בין העם שחוזר אליה אחרי אלפיים שנות גלות לבין האוכלוסייה שחיה בה בשבע מאות השנים האחרונות. בחלקים שהיו בשליטת הבריטים החלו הערבים להתארגן לפעולה נגד השיבה היהודית. באזור הצרפתי – בו שכנו ארבעת יישובי אצבע הגליל, ביניהם תל חי – התחולל חיכוך אלים בין הערבים לבין הצרפתים.
קרב תל חי הוא העימות האלים הראשון בין החזון של אומה ערבית גדולה לבין החזון הציוני.
נפילת תל חי היא האסימון שנפל ליישוב היהודי הקטן בארץ ישראל – תהיה מלחמה על המולדת.

הצעיף של קריית שמונה
היה קר. אבא הקפיד על משמעת כובעי צמר להגנת האזניים וצעיפים להגנת הגרון.
הצעיף שאני בחרתי לטיול היה, איך לא?, צעיף אוהדים עם לוגו של נבחרת ישראל. לא הכי אופנתי אבל מחמם יופי ומשרה אוירת נעורים אם לא רוח שטות קלה.
למען הסר ספק, הדור הצעיר התהדר בצעיפים שעוברים ז'ורנל.

הצעיף המסוים נרכש לפני מספר שנים במשחק חורפי של נבחרת ישראל ולמרבה הפלא הוא איכותי למדי. כלומר, לא רק אביזר אוהדים אלא גם ממש צעיף.
יאפ, ויש עליו לוגו של חברת 'איתוראן' שתרמה בזמנו את הצעיפים לנבחרת הלאומית.

'איתוראן' היא גם הספונסור של עירוני קריית שמונה. כחול לבן הם צבעי המדים של המועדון הצפוני שמוביל נכון לעכשיו את ליגת העל בתקווה להשגת אליפות ראשונה למועדון וראשונה מעבר לקו הרוחב של חיפה.

הפועל קרית שמונה
עירוני איתוראן קרית שמונה – האתר הרשמי

כך יצא, בלי כוונה תחילה, שבכל מקום באצבע הגליל הצעיף שלי עורר שיחת כדורגל נלהבת, החל מבית הקפה בגומא, דרך עמדת הקבלה במלון, עבור בפלאפל בקריית שמונה, בחנות האופנה בקניון המקומי (רכשתי לעצמי טריינינג), ועד המדריכה החיננית בתל חי. אפילו בדליית אל כרמל.

מותג על 458
לידיעתכם, בישראל יש שלוש פרארי 458, אחת בסביון, אחת בנתיבות ואחת בדליית אל כרמל. מטרת הטיול של שבת היתה השגת פוטו אופורטיוניטי עם מותג העל מדליית אל כרמל.

ילד הסנדוויץ' שלי הוא חובב מכוניות על ושייך לחבורה שעוקבת אחרי רכבי על ומכוניות אקזוטיות ומצלמת אותן כאתגר אישי וכבסיס לדיון מתמשך בפורומים, קהילות וערוצים באינטרנט.
השגת צילום של אחת משלוש הפרארי 458 הוא אתגר משמעותי עבור החבורה.

כתבה על הפרארי של עלי בפורטל הונא

הגענו לדליית אל כרמל בצהריים, כאשר הדוחק ברחוב השוק המפורסם החל להתדלדל. הדרבוקות, השרוואלים ועלי הגפן הממולאים לא עניינו אותנו הפעם. אנחנו באנו לצוד פרארי.
מסתר שכולם יודעים וכולם עוזרים בכיף, וכך הגענו – בעזרתם האדיבה מאוד של בעל חנות מזכרות מבוגר ובעל פיצוצייה צעיר – לחנות לציוד משרדי שמופעלת ע"י בן דוד רחוק של בעל הפרארי. חאסל (הבן דוד) הסכים ליצור קשר ובעל הפרארי, שנפלנו עליו בלי הכנה מוקדמת, הבטיח לחזור אלינו אם יסתדר לו.
החלטנו לתת להבטחה הזאת צ'אנס ונכנסנו למסעדה מקומית לארוחת צהריים מאוחרת. אם עד שנסיים את הסעודה (לא משהו) הוא יתקשר, סבבה. אם לא, חוזרים הביתה ומנסים בפעם אחרת.

היינו כבר בדרך לפנות שמאלה לכיוון היציאה לתל-אביב כאשר הטלפון צלצל.

אמנם עלי, הבעלים של הפרארי היפהפיה (מותג עלי) לא הסכים להוציא אותה מהחניון המקורה מפאת ביש מזג האויר, אבל התיר לבני להכנס ולצלם כאוות נפשו. חוויה מרגשת בשבילו, חוויה מרגשת בשבילי. לפי הייעוץ הבלתי פוסק שהוא סיפק לצלם הצעיר – חוויה מרגשת גם בשביל עלי.

פרארי

הנוף האינושי
בין אורחי המלון (המומלץ) ששהינו בו היתה חמולה של יוצאי אתיופיה עם כיפות סרגות ושביסים, חמולה ערבית מרובת ילדים, שתי חמולות חילוניות, אחת עם מבטא אנגלו-סקסי, וחמולה אחת של זוגות צעירים. כל השאר הרכבים יותר קטנים – משפחות (כולל משפחה חרדית), זוגות בגילים שונים, בודדים – ישראלים ותיירים.
בדיוק לפני שבוע, בליל שישי 27 בינואר 2012, במלון באצבע הגליל, חווינו הרמוניה.

***
התמונה העליונה: שביל הלולים בכפר גלעדי, חורף 2012. צילם: א. מאיר, בן 15.

דה-מרקר קפה

אין אלוהים, יש אלוקים

באיזשהו מקום על ציר הזמן של היהדות החלו האורתודוקסים להגיד 'אלוקים' במקום 'אלוהים'. מצד אחד יש פה מתיחה חביבה של קונספט איסור אמירת השם המפורש, ומצד שני זהו שכלול מוזר מאוד; כי המילה 'אלוהים' היא מילה כללית ולא מותג ספציפי. היחס בין המילה 'אלוהים' לבין השם המפורש היא כמו היחס בין המילה 'רכב' למותג 'פרארי'. להמשיך לקרוא "אין אלוהים, יש אלוקים"

סליחה, מחילה והתנצלות

אנחנו משתמשים במילה 'סליחה' באופן שוטף בחיי היומיום; "סליחה, אבל אתה מוכן לזוז קצת ימינה", "סליחה, אבל אני הייתי כאן קודם", "סליחה, אני ממהר", "סליחה?!!".
לעומת זאת במילה 'מחילה' אנחנו ממעטים להשתשמש, אולי משום שהיא נתפסת כמשהו שונה, עמוק יותר.

111007-tears

בויקיפדיה הערך 'מחילה' מוביל אל הערך סליחה, דהיינו מילים נרדפות. אבשלום קור מרחיב ומסביר כי ההבדל בין סליחה ומחילה הוא תקופתי, זה מימי התנ"ך וזה מימי המשנה ואנו בחרנו בסגנון התנ"כי.

אבל נדמה לי שרובנו מרגישים כי ההבדל בין שתי המילים הוא לא פילולוגי אלא סמנטי. כלומר, לא הבדל של סגנון אלא של משמעות.
באתר 'סימניה' מצאתי דיון חופרני בנושא מה ההבדל בין סליחה ומחילה?.

תוך כדי השיטוט בשדה הסמנטי של סליחה ומחילה קלטתי הבדל מסוים; גם את הסליחה וגם את המחילה מבקשים. התגובה לבקשת סליחה היא 'סולח/ת' ולבקשת מחילה היא מוחל/ת, אבל רק את המחילה אפשר גם לתת/להעניק. בשפה העברית, התנ"כית או המשנאית, לא קיים ביטוי "להעניק סליחה", אבל קיים הביטוי "להעניק מחילה".
בקיצור, סליחה אפשר רק לבקש, מחילה אפשר גם לתת.

אני מתנצל, אבל אין לי מושג מה זה אומר.

גמר חתימה טובה וצום קל.

***
התמונה: ים של דמעות, מתוך פוסט לא מזוהה בבלוגיה של תפוז.

דה-מרקר קפה

בלי ערכים משותפים אין סולידאריות

את מאבקם של העובדים הסוציאליים (להל"ן עו"סים) ליוויתי מרחוק, לכן לא כל כך הבנתי מה בעצם קורה שם. מזל שקראתי את המאמר שכתב חץ עין נץ: מוטב שתופסק שביתת העו"סיות וללא חתימה.
מצד אחד המאמר עשה לי קצת סדר בדילמה איזה ערך כלכלי יצא לעו"סים מכל העניין (דפקו אותם) ומה האקלים בו הם פעלו, אבל מצד שני הוא הבהיר לי שכל המאבק הזה היה בלבלה אחת גדולה. אז אני שואל את עצמי איך אפשר להשיג תוצאות מבלבלה?

110402-edu

חץ פרסם את המאמר בשני בלוגים שונים – בבלוג מי מרוויח מי מפסיד? באתר מחשבה שנייה ובבלוג ללא מורא וללא משוא פנים כאן בקפה. בכל מקום התפתח דיון אחר; שם היה מיקוד על היבטים פמיניסטיים של מאבק איגוד העו"סים (שמייצג בעיקר עו"סיות), כאן היה מיקוד על ההיבטים המקצועיים של פעילות העו"סים. כבר בלבלה, לא?!
כי אינסטינקטיבית עולה השאלה, לאיזה דיון להצטרף ואם רוצים להצטרף לשניהם למה צריך להתרוצץ בין הפלטפורמות?
תרגום לאקטואליה; אסטרטגיית המאבק של העובדים הסוציאליים – מה המטרה ועם מי סוגרים?

אני מחזיק בדעה עקרונית (אג'נדה) כי יש כמה מקצועות שצריכים להיות מתגמלים במיוחד, במטרה למשוך אליהם כוחות איכותיים ולהבטיח מוטיביציה למצויינות: 1. מורים, 2. שוטרים, 3. תברואה ובריאות כללית, 4. רווחה וסיעוד.

אם מחברים אחד ועוד אחד, יוצא שההכנסות הצפויות ממשאבי הגז הטבעי צריכות להגיע קודם כל אל תלושי השכר של המקצוענים הנ"ל. ברוך השם יש מספיק גז טבעי כדי לספק עוד כמה עניינים, אבל אלו ניצבים לדעתי בראש סולם העדיפויות, הן בקדימות והן בנפח.
נדמה לי שלא צריך להיות כלכלן גדול כדי לראות שכל אלו מהווים למעשה השקעה של ההכנסות, כך שבטווח רחוק הם יעצימו את הערך של היתרות אשר יושקעו בעניינים אחרים, כגון תשתיות, איכות סביבה, שירותי דת ו-iPad לכל נערי האוצר.
במילים אחרות, מורים מתוגמלים היום מבטיחים תשתיות איכותיות יותר וחסכוניות יותר בעתיד, עם מרווחים לגודיז.

שלוש מסקנות פילוסופיות:
מאבק העו"סים הוא בעצם מאבק המורים. הנוסחא לדעתי אפילו תפתיע אתכם בפשטותה; מורים טובים יותר היום חוסכים הרבה מאמץ סוציאלי מחר.
כל המערך החברתי בנוי על שני יסודות – חינוך והשכלה.
מול תקציב הביטחון הצבאי של ישראל (בלתי נמנע) צריך לעמוד תקציב ביטחון חברתי.

מסקנה אופרטיבית:
המאבק הציבורי החשוב ביותר הוא המאבק על החינוך וההשכלה. יותר כסף, יותר משאבים, יותר תשתיות, יותר טכנולוגיה, יותר ערכים – השלימו את החסר.
יאפ, יש הרבה מה לעשות, אבל אם צריך (וצריך) להתמקד בנושא ארכימדי אז זהו המיקוד – חינוך והשכלה כמנוף לביטחון חברתי. נא להכין פרוגרמה.

נקודת המוצא איומה; בישראל פועלות מספר מערכות חינוך מקבילות שיש ביניהן סתירה ועוינות. כל אחת פגומה בדרכה. אפשר לומר בפשטות; לחברה בישראל אין ערכים משותפים. במצב הזה אין שום סיכוי שתהיה סולידאריות ועזרה הדדית.
אם אתם שואלים את עצמכם למה יש כל כך הרבה פוליטיקה – בגלל זה. אם אתם תוהים איך נוצרים פערים חברתיים כל כך גדולים – בגלל זה. בלי ערכים משותפים אין סולידאריות.

נובע מכך שתהליך של ביזור ערכי הוא למעשה תהליך של התפוררות חברתית. כאשר זה קורה עם חשדנות ועוינות התהליך מואץ. למישהו יש ספק כי יש אינדיקציות שאנחנו בתהליך כזה? יש בינינו כאלה שאפילו חושבים שכבר עברנו את נקודת האל חזור.
אני בטוח רק בדבר אחד, כרגע; שלא ברור לי האם לעובדים הסוציאלים ולעופר עיני יש ערכים משותפים.

ערכים משותפים הם לא עניין מופשט. למעשה כולם יודעים מה עומד על הפרק בשכבה העליונה: דמוקרטיה, ציונות, יהדות, סוציאליזם. על כולם יש ויכוח ועל השילוב ביניהם יש עוד יותר ויכוח. מעניין אבל לא פרקטי. כי הויכוח הפעיל הוא רק על השוני, יתרונות וחסרונות, בעד ונגד, עם המון חשבונאות וכמובן אינטרסים, רק בלי דבר אחד – ניסיון למצוא מכנה משותף.
יאפ, זה כולל את הערבים (ראו הערה בהמשך).

כך יוצא שמול אתגרים חברתיים שהולכים ומתעצמים ניצב מערך סוציאלי שהולך ונהייה מתוסכל יותר ויותר. עם כל האהדה הציבורית והתובנה האינסטינקטיבית שזה באמת חשוב וצודק וערכי – התוצאה היא שבעצם לא קרה כלום. זאת אומרת, מאן דהו ביצר את מעמדו ומאן דהי שיחק אותה אבל אנחנו לא הירווחנו דבר. כלומר, הפסדנו.

לא מדויק, הירווחנו מודעות. זהו סוג רווח שמתפוגג מהר אם לא ממנפים אותו מייד. המודעות היא לא שיש בעיות אלא שיש פתרונות. אז אם חיפשתכם סיבות לצאת לרחובות ורעיונות לגלגל מהפכות בפייסבוק, קחו את זה – משקיעים ביסודות: חינוך והשכלה.
האתגר האמיתי הוא, כמובן, יצירת מערכת חינוך אחת משותפת רב-מגמתית, אבל זה עוד רחוק. הצעד הראשון הוא הבאת המערכת הממלכתית הנוכחית לרמה שתקסום לכולם.
כל העסק מתחיל בשני מספרים פחות או יותר: 1. פחות תלמידים בכל כיתה, 2. יותר בשורת הנטו של המורה.

למען הסר ספק, הפלסטינים כלולים בחזון
מתוך הנחה מושכלת שהעניין יעלה ממילא, הריני להודיע מראש, למפרע וא-פריורי שכל האמור לעיל כולל את כולם, בכלל זה את המיעוט הערבי-פלסטיני, ובמחשבה נוספת גם את האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש ועזה.
מפאת קוצר הזמן לא אפרט כאן את הפרק הפרוגרמטי ליצירת מכנה משותף ובר קיימא עם הפלסטינים, אבל אני יכול לחשוב על כמה עקרונות בסיסיים שנותנים בסיס לאופטימיות כי בהתקיים עקרונות אלה יתכנו ערכים משותפים. למשל, דמוקרטיה. או זכות לריבונות לאומית בארץ ישראל (שתי מדינות לשני עמים). בינתיים אין פרטנר, אבל זה עניין אחר.
מכיוון שבין הפלסטינים ובינינו יש בשלב זה סכסוך דמים, הערך היחיד שיכול להיות משותף הוא שגשוג כלכלי. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים הפלסטינים בכלל יקנו את התנחלויות וזהו.

***
התמונה: עבר והווה בחינוך, מתוך מאמר על השפעת מחשבי לוח על החינוך באתר אול ת'ינגס דיגיטל

המודל הסינגפורי

דה-מרקר קפה

המתמטיקה של הציונות

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"מ את החלטה מספר 181 על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמת שתי מדינות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית.
יום למחרת החלו הערבים בארץ ישראל בפעולות אלימות במטרה למנוע את מימוש החלטה ע"י חיסול היישוב היהודי בארץ ישראל. מלחמת העצמאות החלה. להמשיך לקרוא "המתמטיקה של הציונות"

פרובוקציה שימושית על חופש אקדמי

100821-One-Way-TWU

גם אני נפלתי קורבן השבוע. גם אני לעסתי שקר גדול ואפילו התחלתי לעכל אותו.

ביום שלישי 17.08.2010 פורסמה בעיתון 'הארץ' ידיעה תחת הכותרת:
תנועת "אם תרצו" לאוניברסיטת בן-גוריון: פטרו מרצים שמאלנים או שנבריח תורמים

הידיעה הזאת הכניסה אותי לדילמה קשה; מצד אחד הכיבוש האנטי ציוני של האקדמיה העברית מרגיז אותי ומקומם אותי. מצד שני, דרישה לפטר מישהו מעבודתו בגלל דעותיו מרגיזה ומקוממת אותי לא פחות.

יום אחרי הפרסום מצאתי את עצמי בויכוח עם אשה חכמה שעובדת איתי.
היא שאלה אותי "איך אתה יכול לתמוך בדרישה של 'אם תרצו' לפטר מרצים?".

עניתי לה שאני לגמרי מתנגד לדרישה הזאת. אפילו הרחקתי לכת וטענתי שהדרישה הקיצונית והבלתי לגיטימית של 'אם תרצו' היא דרך להציף ולהקציף את הדיון הציבורי – דהיינו, פרובוקציה שימושית.
הטענה שלי היתה שתחת מעטה המונוליתיות המחשבתית רק טלטול קיצוני יכול להעלות דעות אחרות לראש סדר היום. כלומר, שללתי את הפרובוקציה ברמה העקרונית אך חייבתי אותה ברמה הפרקטית.

בסופו של דבר יצאתי אידיוט, לפחות לשלושה ימים.

את זה הבנתי רק אחרי שבסופ"ש עשיתי מעשה נועז ובמקום לסמוך על התקשורת גלשתי ישירות לאתר 'אם תרצו' וקראתי את המכתב ששלחה העמותה לגב' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון.

ובכן, נאדא; אין במכתב שום דרישה לפיטורי מרצים.

להלן נוסח הדרישה המופיע במכתב (פסקה מס' 6):
"לכן, אנו מבקשים ממך להשיב לנו בהקדם מהם הצעדים המעשיים והמיידיים שבכוונתך לנקוט על מנת לתקן את המצב המתואר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בין היתר כיצד בכוונתך לשים קץ לאפליה השוררת נגד הציבור הציוני".

כלומר, תנועת 'אם תרצו' מבקשת מנשיאת האוניברסיטה להיות ערנית למצב, לחשוב עליו ולגבש פתרונות לפי שיקול דעתה.
אחד הפתרונות יכול אפילו להיות חיזוק הסגל האקדמי במרצים שחושבים אחרת – מרצים בעלי אג'נדה ציונית, רחמנא ליצלן.

במילים אחרות; לא דרישה לפיטורים ולא בטיח, לא פגיעה בחופש האקדמי ולא נעליים.
בדיוק להיפך; דרישה לגיטימית וצודקת למימוש החופש האקדמי והפלורליזם המחשבתי.

המסקנה היא שאכן היתה פה פרובוקציה שימושית, רק מהכיוון השני.

הכותרת של 'הארץ' היא שקר.
למעשה, אפילו בידיעה עצמה אין שום התייחסות לדרישה המופיעה בכותרת.
בקיצור, 'הארץ' שיקר מתוך כוונה להסיט את הדיון מן האמת.
כמעט והצליח לו.

נוסח המכתב של 'אם תרצו':
פנייה רשמית לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון
אתר 'אם תרצו', 17.08.2010

***
התמונה: אור וצל מתוך מאמר על חופש אקדמי באוניברסיטאות נוצריות בארה"ב.

דה-מרקר קפה

נגד הכיבוש, בעד מערת המכפלה

100221-meara

בישיבה מיוחדת בתל-חי, שהתקיימה ב-21.02.1010, החליטה ממשלת ישראל על פרויקט בהיקף של 400 מיליון שקלים לשיקום אתרי מורשת.
כ-150 אתרים היסטוריים מתקופות שונות בתולדות העם היהודי כלולים ברשימת אתרי המורשת.
ביומיים האחרונים שלפני ישיבת הממשלה בתל-חי נוספו לרשימה שני אתרים – מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית לחם. אתרים די חשובים בהיסטוריה היהודית. מערת המכפלה נחשבת כאתר השני בהיררכיה אחרי הר הבית.

אני מאוד בעד הקונספט הזה של שימור אתרי מורשת.
זה ערכי, חינוכי, תרבותי ותיירותי.

חוץ מזה, ממש (אבל ממש) מעניין אותי לדעת מה חושבים על הרעיון הזה בעמותת "זוכרות".

***

בכמה בלוגים בקפה בהם הבעתי את עמדתי בזכות הרעיון של שימור אתרי מורשת, קיבלתי משוב צונן.
כמה מאלה שהתרעמו על האשמת ארגוני שמאל בקונספירציה נגד המדינה, רק לפני שבוע, האשימו אותי, בלי למצמץ, בקונספירציה להנצחת הכיבוש.

לא חשוב שמערת המכפלה וקבר רחל נדחקו לרשימה ברגע האחרון ולא חשוב כמה כתבתי על עמדתי בעד סיום הכיבוש לאלתר ויפה שעה אחת קודם. קונספירציה היה תהיה פה.

אז בעניין רשימת האתרים לשימור ומערת המכפלה וקבר רחל ביניהם – להלן הסבר שאולי יישר את ההדורים וישחרר אותי מהתדמית הקונספירטיבית, שצמחה לי על האף כמו קרן בקריקטורה של נעמי חזן;

בואו נגיד שבא המשיח ויש כאן שתי מדינות לשני עמים בגבולות 1967.
כלומר, מערת המכפלה וקבר רחל נמצאים במדינה הפלסטינית והגישה ליהודים אפשרית רק עם דרכון (זאת, אגב, בין השאר, מורשת רבין. למי שמתעניין…).

גם במקרה הזה אני בעד שממשלת ישראל תכליל את שני האתרים האלה ברשימה ותעביר את נתחי התקציב המתאימים לממשלה הפלסטינית שאחראית עליהם.
גם זה חלק משכנות טובה.

כי אין קשר בין ההסכמה לחלוקת הארץ בינינו לבין הפלסטינים לבין הזיקה ההיסטורית והדתית של היהודים למערת המכפלה וקבר רחל.

כאילו מה, אם אני נגד הכיבוש אז רחל היא לא אמנו ואברהם הוא לא אבינו?

***
התמונה: אברהם רוכש את מערת המכפלה מעפרון, איורי התנ"ך מאת אהובה קליין.

דה-מרקר קפה

לצד שיריה של יונה וולך מצאתי את המקרתיזם

100213-poetry-t

חיפוש בגוגל על השם 'עדנה רש' כבר מניב למעלה מ-7,000 תוצאות. עד לפני שבוע היא היתה אלמונית לגמרי. עכשיו היא אייקון במלחמת תרבות.

מה העניין?
עדנה רש היא מורה לספרות המלמדת את שכבות י"א וי"ב בתיכון ע"ש רבין בכפר סבא.
המורה עדנה הקריאה באחת הכיתות משירי יונה וולך, שאינה כלולה בתוכנית הלימודים.
בין השירים שזכו לחשיפה גם השיר אתה חברה שלי, הכולל מילים גסות ועוסק בזהות מינית.
הורי אחת התלמידות לא אהבו את היוזמה של המורה והתלוננו במשרד החינוך.
משרד החינוך העיר/הנחה/נזף/צנזר.
העיתונות דיווחה.
אנשי הרוח מחו.
הבלוגרים כתבו.
עכשיו תורי.

האם צריך ללמד את שירי יונה וולך בבתי ספר תיכוניים?
לא ממש חשוב, בטח לא דחוף.
כדי לחסוך לעצמי זמן והקלדה אני מפנה אתכם לפוסט של בני ציפר, שבדרך כלל כותב היפכה להכעיס והפעם, באופן יוצא מן הכלל, כתב כך בכיוון שלי.

ללמד את שירי יונה וולך בבית הספר הוא חוסר תרבות
בני ציפר, 11.02.2010

האם חטאה המורה עדנה רש?
כן ולא. למה כן? כי במערכות גדולות יש חשיבות רבה לשמירה על נהלים. למה לא? כי במערכות גדולות יש חשיבות רבה ליוזמה אישית מחוץ לקופסה.

למעשה הפרשה נחפשה בעקבות מחאת תלמידיה של עדנה רש, מה שמוכיח שהיא חשבה נכון ומחוברת לתלמידים שלה. כלומר, מורה טובה.

המורה שלימדה את שירי יונה וולך קיבלה שיעור באהבה מהתלמידים
הארץ, 05.02.2010

שאלת מפתח היא, האם המורה עדנה אפשרה לתלמידיה לבחור האם להשתתף בסטייה או לא (הכוונה לסטייה מתוכנית הלימודים, תירגעו).
יכול להיות שהמורה היתה נוהגת בחוכמה אילו היתה משתפת גם את ההורים בתוכניות הלימוד שלה, או פועלת לא רק מחוץ לקופסה, אלא גם מחוץ למסגרת הפורמאלית.
מה ההבדל בין הקראת השיר במסגרת שיעור או במסגרת מפגש כיתה?

לו נהגה כך ובכל זאת ננזפת, הייתי חותם גם אני על העצומה לתמיכה בגב' עדנה רש.

האם משרד החינוך פעל נכון?
ממש לא. כי הבעיה של משרד החינוך – מבלי להרחיב ולפרט ולנמק – היא לא יונה וולך ולא הפוליטיקה של הסקס, אלא קיפאון והסתיידות עורקים.

אני מקבל את הצורך בהקפדה על תוכנית הלימודים הרשמית, אלא שאני הייתי מצפה ממשרד החינוך לצרף להערה/הנחיה/נזיפה/צנזור גם צ'אפחה אוהדת ומעודדת ברוח "סחתיין על היוזמה, אבל אנא לא יונה וולך ולא על חשבון החומר לבגרות".
פקיד יצירתי עם חזון פדגוגי היה מצרף גם רשימה קצרה של אפשרויות חלופיות.

ואם היא היתה המורה של בני?
המעורבות שלי בהשכלה של ילדי היא בדרך כלל לא דרך בית הספר אלא דרך הילדים.
אני משוחח איתם. לו הנושא הזה היה עולה, הייתי מגשש לראות האם צריך איזונים מאבא (או מאמא) או שאפשר לעבור הלאה. לפעמים אני אפילו שולח אותם להשלמות ואיזונים אצל סבא וסבתא.
מכתב תלונה למשרד החינוך לא הייתי כותב. אפילו לא סמס.

נשאלת השאלה מה עושים אם הילד מתלונן?
גם במקרה כזה, אני לא הייתי כותב מכתב תלונה. אבל אני יכול להבין הורים שיגיבו כך.
הייתי ממליץ לבני לגשת למורה ולהגיד לה את אשר על לבו. אם יהיה פייט או החלטה לא הוגנת, אז אולי אתערב.
אבל הורה שילדו מתלונן על העניין – הן בגלל אי נוחות מתוקף הנושא והן בגלל החשש מאי עמידה בדרישות למבחני הבגרות – ומתיישב לכתוב לרשויות, ממחיש לילדו שני דברים חשובים:
גם מה זה תמיכה הורית וגם את יופייה של הדמוקרטיה המאפשרת לאזרח להתלונן לרשויות בלי פחד ומורא.

מה אתם הייתם עושים אילו הילד היה מתלונן על המורה עדנה רש?

מקרתיזם? איפה מקרתיזם?
מי לא כתב על זה? תוך 48 שעות התארגנה מחאת אנשי הרוח. המילים צנזורה, מקרתיזם, סתימת פיות וכיוצ"ב עשו משמרות כפולות, אצל יונה וולך ונעמי חזן. המון תרבותיזם היה באוויר.

משוררים וסופרים נגד משרד החינוך: לא לצנזר את שירי יונה וולך
הארץ, 07.02.2010

ובתוך כל המהומה, מתחת לבירוקרטיה המיוזעת שלא יודעת להתמודד בחינניות עם חריגות תמימות, מאחורי האוטומציה של השיח הציבורי, בין כל הקלישאות השנונות משמאל והסיסמאות הנוקבות מימין, לצד שיריה של יונה וולך מצאתי את המקרתיזם.

הנערה שהתלוננה על לימוד שירי יונה וולך עברה לתיכון אחר
הארץ, 09.02.2010

***
התמונה: קריקטורה בפוסט על חודש השירה, בבלוג הפדגוגי 'קישורי הכיתה של לאקי'.

דה-מרקר קפה

רם כהן או אליעזר מלמד – מי יותר מסוכן?

100105-peace-air-logo

כן, כן, כמו כולם גם אני קראתי את דבריו של מנהל תיכון עירוני א' בתל-אביב, מר רם כהן.
יש דברים בהם אני מסכים איתו. למשל, שחפירות ארכיאולוגיות מתחת לבתי מגורים זאת שערורייה – אם יש רישיון ואם אין.
יש דברים בהם אני לא מסכים איתו. למשל, ש-1.5 מיליון עזתים רוצים שינוי אמיתי. זאת אומרת, אני מסכים שהם רוצים שינוי אבל לא מסכים שהם רוצים את השינוי שרם כהן חושב שהם רוצים.

נימוק רציונאלי אחד וכל השאר
השורה התחתונה של רם כהן כוללת שלוש שורות:
1. סיום הכיבוש. הוא לא מפרט עפ"י איזה עיקרון, אבל אפשר להניח שהתכנסות של צה"ל ושל המתנחלים לתוך הקו הירוק תהיה מקובלת עליו.
2. התפייסות אזורית. הוא בונה על עסקה לשחרור גלעד שליט כמנוף להתפייסות שתוביל למימוש סעיף מס' 1.
3. מלחמת תרבות. תירגעו, לא בין היהודים לבין הפלסטינים או העולם המוסלמי-ערבי, אלא בין החילונים לבין הדתיים. בין העם לבין המתנחלים ("אוכלוסיות מסוימות").

בסופו של חשבון רם כהן מבסס את הכל על נימוק רציונאלי אחד, חשוב לכשעצמו – הדילמה הערכית הכרוכה בשליטה על 4.5 מיליון ערבים פלסטינים. ויפה שהוא כורך בכך את הפלסטינים משני צדי הקו הירוק.
כל השאר משאלות לב ושרשרת של הימורים הנובעים מחשיבה חיובית, שלא לומר "ניו אייג'ית"; נושיט יד, יהיה פיוס, נתכנס לקו הירוק, לא תהיה אלימות, סקובידו.

חבר'ה, חשבתי על זה – יהיה בסדר
סערת רגשות היא לא נימוק והתיעוב הבוטה כלפי "אוכלוסיות מסוימות" מעכיר קצת את הצלילות הפדגוגית.

סביב המוטיב הערכי רם כהן אורג שכבות של מסקנות, טיפים, היידה וכיוצ"ב שמאלניזמוס תל-אביבי איכותי שאפשר לסכם אותו בשש מילים; חבר'ה, חשבתי על זה – יהיה בסדר.

מה שרם כהן לא אומר זה שסיום הכיבוש הוא הימור מטורף, שאנחנו נוכל להרשות אותו לעצמנו, אם נחליט, רק בזכות העובדה שיש לנו חיל אויר אימתני.

רם כהן מדבר "תהליך פנטסטי" שקורה ברשות הפלסטינית. ציטוט: "מתחילה לקום מדינה עם מוסדות משטרה, כלכלה מתפתחת, רפואה ומה לא. אנשים מתחילים לרצות שם לחיות".
הוא רק שוכח את היסוד שעליו נשען התהליך – צה"ל. כל התהליך הזה, שהוא באמת פנטסטי, נשען על הנוכחות של צה"ל.

מה שהיה חסר לי בכל הדיבור של רם כהן, במיוחד בגלל הרקע הערכי המודגש ובגלל היותו מחנך ולא פוליטיקאי, הוא התייחסות לאויב.
מה שמצביע על אפשרות שהוא מקבל כמובן מאליו את רצונו של העם הפלסטיני בשלום (או לפחות בהתפייסות) ובאותה מידה הוא מקבל כמובן מאליו את אי רצונו של העם היהודי בציון בשלום או התפייסות.

אחרי שעיינתי שוב במסמכים המכוננים של שני העמים, אני שואל:
האם זה באמת המצב, מר רם כהן?

איסמע מיני
מכיוון שחזון השלום הוא ערטילאי וחזון ההתפייסות אולי אפילו יותר, קל לפטור את השטחיות של רם כהן כעוד ממבו ג'מבו מנותק א-לה "יפי הנפש" (בואו נושיט יד, עלק) ולהמשיך הלאה. הרי כבר היינו בסרט הזה – לא חסרים פה מלמדים ערכיים עם אג'נדה פוליטית פנטסטית בסגנון עדות "איסמע מיני".

הרב אליעזר מלמד מישיבת הר ברכה יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להעלים את כל בעיותינו.
גם האדמו"ר רם כהן מעירוני א' יודע.

אנחנו רק צריכים לבחור.

הפטיש או הסדן?
בין הרב מלמד לבין הפדגוג כהן מפריד אוקיינוס אידיאולוגי. ויש עוד הבדל קטן;
בניגוד לאליעזר מלמד, רם כהן מאמין שרצח ילדים במסעדות הוא מעשה מוצדק, חלק מרפרטואר לגיטימי להשגת יעדים לאומיים.

מה שמשאיר אותנו עם השאלה; מי משניהם יותר מסוכן?

הכתבה והראיון עם רם כהן, מאת נעמי רייכמן, ידיעות אחרונות מקומי, 03.01.2009

***
התמונה: סמל השלום עם מטרייה אווירית, מתוך אתר של טריקים ויזואליים.

דה-מרקר קפה

מכתב השמיניסטים הראשון בישראל

091013-hafgana

השבוע הגישו 80 תלמידי שמינית מכתב בו הם מצהירים על סירובם לשרת בצבא הכיבוש והעוולות.
הגולדסטונים הצעירים נשענים על אותו מכתב שמיניסטים מיתולוגי משנת 1970 שנשלח לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ועורר סערה גדולה.

מאז נכתבו עוד כמה "מכתבי שמיניסטים" באותו נוסח, כפי שהיטיבה לומר אחת החותמות הטריות על מכתב השמיניסטים 2009, העלמה עמליה מרקוביץ' ממושב אביחיל:
"המכתב רץ משנת 1979, הניסוח משתנה כל שנה בהתאם לשמיניסטים שכותבים אותו – אבל הנסיבות הן לצערי אותן נסיבות".

הציטוט מכאן.

המכתב מ-1970 מכונה בכל הדיווחים האחרונים כ"מכתב השמיניסטים המקורי".

חיפשתי את הנוסח של המכתב ההוא. לא מצאתי משום מה, אבל להפתעתי גיליתי כי יש מכתב שמיניסטים מוקדם יותר – משנת 1943.

הנה הוא לפניכם: מכתב השמיניסטים המקורי-מקורי.

***
בתמונה: שלט שנישא בראש ההפגנה לציון 42 שנה למלחמת ששת הימים מתוך ידיעה בוואיינט.

דה-מרקר קפה

גדעון סער הרים ידיים

זהו, גדעון סער, שר החינוך, לא יקטין את הכיתות, לא ישפר את מעמד המורה, לא ישפר את החינוך הטכנולוגי ולא יסגור פערי השכלה. במילים אחרות, גדעון סער, שר החינוך, לא יעשה כלום למען עתיד ילדינו.

איך אני יודע את כל זה? כי גדעון סער, שר החינוך, עסוק בענייני 'נכבה' ומי שעסוק בענייני 'נכבה' בעצם עסוק ביחסי ציבור ולא במה שבאמת חשוב. בטח לא במה שממש בוער.

090724-bartn

בניגוד למה שעלול להשתמע, אני דווקא מסכים עם גדעון סער, שר החינוך;
"אין שום סיבה להציג את הקמת המדינה כשואה או כאסון בתכנית הלימודים הרשמית".

הציטוט נלקח מהודעה שפורסמה באתר הרשמי של גדעון סער, שר החינוך – www.gideonsaar.com.
שימו לב; דוט קום, לא דוט קו איל.

למעשה, אני תומך ב'חוק הנכבה' שהתקדם השבוע בממשלה ובכנסת (קריאה טרומית) ואפילו כתבתי על כך שני פוסטים:
עוד פוסט על חוק הנכבה – שמסביר מדוע אני מתנגד לחוק במתכונתו המקורית
אין תקציב לפסטיבל שירי נכבה – שמסביר מדוע אני תומך בנוסח "הפיננסי" שהתקדם השבוע.

מצד שני, ברור לי לגמרי שאם גדעון סער, שר החינוך, תופס טרמפ יחצ"ני על 'חוק הנכבה' זה אומר שהוא יודע שהקדנציה שלו הולכת לקראת כישלון מקצועי.

גדעון סער, שר החינוך, הרים ידיים מול אתגרי החינוך, התייאש מול הר המשימות ונכנע לתהליכי הניוון שעוברים על מערכת החינוך. לעומת זאת, הוא לא התייאש מן הקריירה הפוליטית שלו. אם הוא לא יכול לקדם אותה בעשייה, הוא יקדם אותה בשטיקים.

כי ככה זה בפוליטיקה, כאשר אין מה לעשות, עושים קמפיין.

במילה אחת: אכזבה. בשתי מילים: אכזבה גדולה.

דה-מרקר קפה

הגדה של פסח, חלק א': הנכבה של המצרים

כל מי שאוהב לכתוב חשב פעם על האפשרות לקחת את ההגדה של פסח ולהראות לאומה כיצד עושים זאת נכון. אין מה לדבר, הגדה של פסח היא טקסט טרחני. גם חזקים באמונה מבינים את זה.

היום אפשר לרכוש ב-16.95 דולר הגדה צ'יק צ'אק לסדר פסח של 30 דקות. בשנה הבאה עושים את ליל הסדר בטוויטר. או בסמס במחירי מבצע לפסח – רק 0.75 זוזי למסרון. 20% הנחה נוספת למתמידים עד חד גדיא.

כמו כל טקסט חתרני, גם ההגדה מתחלקת לשני חלקים שביניהם מפרידה סעודה;
החלק הלאומי, סיפור יציאת מצריים ומשמעותו של חג הפסח, והחלק הרוחני, תודה והלל – מהותו של החג. אפשר להחליף בין משמעותו למהותו, עפ"י ניואנסים אישיים – לשיקולכם.

החלק הראשון מתחיל יפה ומתדרדר למיני טקסים ושעשועי מצה עד לקליימקס שכולם מחכים לו – האוכל. החלק השני מתחיל בנוסח חגיגי של ברכת המזון ומסתיים בשורה של שירים טיפה הזויים.
את כל זה מחבר היין – ארבע כוסות עפ"י הסדר ועוד למעלה מזה בזמן הסעודה עפ"י הקיבולת. יש הרבה חוכמה בכך שאסור לנסוע בחג.

בחלק הראשון של ההגדה אנחנו מקבלים תמלול של שתי מסיבות פסח.
הראשונה בבני ברק בה נסחפו המשתתפים להתפלספות על יציאת מצריים, השנייה במקום לא ידוע (אולי אפילו מסיבה וירטואלית) בה התחרו המשתתפים בדאחקות על חשבון המצרים. כמה אמרת לקו על הים? נאדא חמישים מכות, חמישים ומאתיים מכות. סעעעמק.
נראה כי במסיבה הראשונה טעמו המשתתפים מעט מן העשב המתוק ואילו בשנייה זרם האלכוהול כמים.

המסיבה הסולידית, שמתומללת בקיצור וזכורה בעיקר בגלל החסידים שבאו לנענע את רבותיהם לקריאת שמע של שחרית, מופיעה לפני תיאור סבלות היהודים בארץ גושן.
המסיבה השנייה מופיעה אחרי התיאור והתמליל ארוך פי שלוש. בעולם פוליטיקלי קורקט זה לגמרי לא חינוכי. בוא נאמר שלעשות לילה לבן לכבוד חג חירותנו זה עוד בסדר, אבל הילולת ערסים על הנכבה של המצרים… נו, באמת?

אז איך יכול להיות שעם הספר, שהנפיק לאנושות כמה מן הטקסטים היסודיים שלה, חלקם וירטואוזיים, מגיש דווקא לחג החשוב מכולם מין חוברת פשטנית שכזאת?

ליל הסדר הוא מעשה דתי (פולחני) שהפך למעשה תרבותי (משפחתי, חברתי).
המאפיין הלאומי הוא כמובן מובנה בשניהם. למי שלא הבין – יציאת מצרים היא נוסטלגיה לאומית במהותה.

על הרצף של אורח החיים החילוני, ליל הסדר הוא אירוע יוצא דופן. לחילונים יש הרבה ריטואלים, אבל השתתפות בפולחן דתי זה משהו שדורש מאמץ מסוים. מנקודת המבט החילונית, אפשר לסגור את כל העניין, מבלי להמעיט בחשיבותו, בדרכי נועם – בואו נדבר קצת על ההיסטוריה ועל האקטואליה של היהודים, נאכל ואחרי זה נשיר בכיף. על הרפרטואר אפשר לדבר.

גם על הרצף של אורח החיים הדתי, ליל הסדר הוא אירוע יוצא דופן. שותים, מושכים את הלילה, שרים. הטקסט פשטני בהתאם – חורג מהטקסטים העמוקים של היומיום הדתי. להמחשה; ליל הסדר זה היום בו השף המעודן הולך למקדונלדס. או לחילופין; זה היום בו הפקיד המוקפד והסרגלי מתחרע בפמפלונה.

מידת הרצינות של פסח מופגנת די והותר במאמץ הניקיון, שגם הוא יוצא דופן, הן בדרישותיו הביזאריות והן במחויבות הפיסית. גם ההכנות הרוחניות לפסח מרובות. מן הראוי שליל הסדר יהיה ליל פורקן. אפשר כמובן להתווכח עם העורך שהכין את המסכת והשירון. כי גם טקסט פשטני יכול להיות כתוב היטב. אחת הבעיות הקשות של כל חילוני היא למה זה לא שנון לפחות?!

משה
תמונת פספורט; 'משה' מאת מיכאלאנג'לו

אחת ההפתעות של ההגדה היא העובדה כי משה רבנו לא מוזכר בה ולו פעם אחת. אלא שעבור מי שקורא את התורה בדבקות, מעשה שגרה, במחזוריות שנה אחרי שנה, משה לא בהכרח חסר. ועל זה בדיוק נאמר – כבודו במקומו מונח.

אז אולי הגדה של פסח היא לא פוליטיקלי קורקט ובטח לא מופת ספרותי, אבל יש היגיון בשיטיון, כמו שיש היגיון בניקיון.

ההגדה של פסח גם ממחישה היטב את ההבדל בין סבלנות לסובלנות.
לדוגמא; עם השנים לא התארכה הסבלנות שלי לליל הסדר, ובדרך כלל אני מנצל את הבליסה כדי לפרוש הצידה. השנה ממילא שידורי ליגת האלופות היו חלק מן הסדר. והנה חוס הידינק והיכה לשונרא, שלושה מי יודע? וזה מאוד עצוב, כי אני בכלל אוהד ליברפול.
מצד שני, הסובלנות שלי לאירוע ואפילו לאותם חסרי לאות שעושים את המסלול במלואו, עד הגדיא האחרון – גדולה היום לאין שיעור.

למה? כי מהזוית שלי, ליל הסדר הוא עוד אלבום בזיכרון. אני זוכר שכילד, בלי שום אחריות לנקות משהו או לסחוב שולחן, אהבתי את המפגש עם בני הדודים. היום אני נהנה לראות את המפגש בין ילדי לאחייני. זה כיף. וכאשר בתו בת השנתיים של אחי הצעיר מלמלה 'מה נשתנה?' תוך כדי חיוך קסום, התמוגגתי כמו שחקן בהולמרק. לדעתי, זה שווה כמה פסקאות בארמית.

כל זה לא אומר שאי אפשר לקצר קצת. אחת התעלומות הנשגבות מבינתי היא, מדוע צריך לשיר את הפזמון די דיינו וגו' פעמיים בכל מופע, ובכלל – למה אחרי כל שלוש שורות ולא אחרי שש. או שמונה. דיינו, לא?

הגדה של פסח
לקסיקון תרבות ישראל
וויקיפדיה
הגדאונלואד – פיוטים להורדה
על ההגדה הקיבוצית, עזרא שפרוט
להדפסה

מפני מה לא נזכר משה בהגדה של פסח, מיכאל אביעוז

הוידאו למעלה: אלטון ג'ון מבצע לייב את 'שיר הגבול', הידוע בכינויו העממי 'הולי מוזס'. זה שיר על גזענות.
מילים: בארני טאופין, לחן: אלטון ג'ון
קליפ גלובאל-פוליטי, עם הביצוע המקורי כפסקול

דה-מרקר קפה

החלום הרטוב של אהוד ברק – עכשיו הזמן

במהלך מערכת הבחירות, לפני מבצע 'עופרת יצוקה', סיפר שר הביטחון מר אהוד ברק על החלום הרטוב שלו:
"להיות בבוא העת ראש ממשלה ושר החינוך ביחד"
ציטוט: Ynet, 26.08.2009

ככל שאני חושב על זה, גם אני מתחיל להרגיש לחלוחית קלה.
החצי השני – אהוד ברק שר החינוך – ממש עושה לי את זה.

יש לזה המון יתרונות:

1. הוא יכניס לימודי נכבה בלי שיגידו עליו "אוהב ערבים".
2. הוא יתגבר לימודי ציונות בלי שיסמנו אותו כ"גזען חשוך"
3. הוא בגובה של הנוער
4. המורות יצטרכו לדבר בקיצור ולעניין
5. גם המורים
6. רן ארז לא יוכל להפוך אותו ל"שר חינוך כאפות"
7. למשרד החינוך יהיה ייצוג בקבינט הביטחוני-מדיני
8. כדאי לו – כך הוא יהיה גם מנהיג וגם טרנדי
9. הוא יכול
10. הוא רוצה (רק שייהנה)

אם אהוד ברק משקם (מה משקם? מציל!!!) את מערכת החינוך הוא יקבל את המדליה הכי נוצצת אי פעם. מבחינתי הצעד הבא – אהוד ברק נשיא מדינת ישראל.

כן, זה עד כדי כך חשוב.

כמה טיפים לשר החינוך המיועד:
הגדלת שכר המורים – קפיצת מדרגה דרמטית למעלה.
מחשוב הכתות – החל מגני הילדים
מיתוג מחדש – המשרד להשכלה וחינוך
משימתיות – יעדים, אתגרים, תוצאות
להיות בשטח – בכתות, בחצרות, בחדרי המורים

דה-מרקר קפה

ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑