חיפוש

#רק_אומר

הבלוג של רונן מאיר

קטגוריה

טוטאל מדיה

מי המציא את מיזוג האוויר לרכב ואיך זה קשור לרון חולדאי?

אחד הנושאים הלוהטים שמונחים על השולחן של פרנסי המדיה בעידן הדיגיטלי הוא 'אותנטיקציה של האינפורמציה' – איך לוודא שהמידע נכון ומדויק. הנושא נוגע לא רק למדיה, כמובן, אבל אני מתמקד בהיבטים התקשורתיים שלו.

הבעיה די ברורה לכולנו; יש שטף מידע מאינסוף מקורות שרובו הגדול או סתום או שגוי או חלקי או מניפולטיבי (דיסאינפורמציה). מומחי הטכנולוגיה שוקדים על כלים ואלגוריתמים שיסייעו בעבודת הבדיקה-מיון-סינון ואף יבצעו חלק ממנה באופן אוטומטי. בינתיים אין תוצאות והבעיה רק תופחת. להמשיך לקרוא "מי המציא את מיזוג האוויר לרכב ואיך זה קשור לרון חולדאי?"

סיינפלד וחברים

חוק וסדר

אם יהיה סקר מהן סדרות הטלויזיה המועדפות לאי בודד, אני יכול להניח בסבירות גבוהה כי שתי הקופסאות הכי מבוקשות יהיו של הסופרנוס בצד הדרמה ושל סיינפלד בצד הקומדיה. להמשיך לקרוא "סיינפלד וחברים"

כתום זה השחור החדש: עיתון 'הארץ' טובע בחרטבונא של עצמו

כתום זה השחור החדש

שלושה פרקים תמימים ראתה מיה סלע לפני שכתבה את הביקורת שלה על סדרת הטלויזיה המדוברת 'כתום זה השחור החדש'. הכתבה פורסמה בתאריך 31.07.2013 במדור ביקורת טלויזיה של 'הארץ' תחת הכותרת הסדרה שמגשימה פנטזיות פורנו לבורגנים. להמשיך לקרוא "כתום זה השחור החדש: עיתון 'הארץ' טובע בחרטבונא של עצמו"

פיאט 500, שפת הגוף

פיאט 500

התמונה הזאת נראית לכם כמו ציור? אתם צודקים. אבל זה לגמרי לא מה שאתם חושבים. האילוסטרציה היפהפיה הזאת של פיאט 500 קבריו מורכבת מתריסר נשים א-מ-י-ת-י-ו-ת שעבדו עם ציירי גוף כדי ליצור פרויקט פרסומי יוצא דופן (ומהמם, לדעתי) לקידום המכונית בארה"ב. להמשיך לקרוא "פיאט 500, שפת הגוף"

חטפו לאטמה

היום פורסם כי פרויקט הדוקו-סאטירה לאטמה עומד להיסגר בשל בעיות מימון. לא פחות מ-50,000 דולרים בחודש עולה להחזיק את לאטמה, וממשלת נורבגיה והקרן החדשה לישראל לא מזרימות אפילו שקל. להמשיך לקרוא "חטפו לאטמה"

צ'יריוס זה בריא, אמריקה עדיין חולה

התסריט חמוד להפליא, הרעיון פשוט וממוקד והמסר ברור – צ'יריוס זה בריא. לכאורה עוד פרסומת על משפחה שדואגת לבריאות ולתזונה. אז למה הפרסומת הזאת הגיעה ליותר מ-3 מיליון צפיות (אנד קאונטינג) ביו-טיוב תוך 12 ימים, זכתה למודעות גבוהה ב-77% מהממוצע ויצרה באזז יוצא דופן ברשתות החברתיות? להמשיך לקרוא "צ'יריוס זה בריא, אמריקה עדיין חולה"

ובכן, 'הארץ' מדווח, אפילו פעמיים…

אם שאלתם מה זה דה-לגיטימציה, אם תהיתם איך זה עובד – אז הנה דוגמית.
שימו לב להבדלי הניסוח של אותה ידיעה בעברית ובאנגלית.
לידיעתכם, זה לא משהו חריג ב'הארץ'. להיפך, זאת שגרת "התרגום" שם. להמשיך לקרוא "ובכן, 'הארץ' מדווח, אפילו פעמיים…"

מו פארה בורח מדברים

תמונת הניצחון של מו פארה, האצן הבריטי ממוצא סומלי, שזכה בשתי מדליות זהב באולימפיאדת לונדון 2012, הפכה לתשתית ממים תוססת. להמשיך לקרוא "מו פארה בורח מדברים"

מיכל דליות או לא להיות

מיכל דליות

היתה תוכנית טלויזיה בסדרת הריאליטי 'סופר נני'. היא שודרה ב-12 באוגוסט 2012, השיגה רייטינג של 24.8% וחוללה סערה זוטא באינטרנט. מבקר/ת הטלויזיה של 'הארץ', מורן שריר, התעמת עם הקונספט של התמודדות אינטימית בפרהסיה – הייאוש יותר נוח מול מצלמות ערוץ 2 – והבלוגר ניר גונטז (סלונה) תקף בחריפות את הטיפול בילד שסביבו נבנתה התוכנית – סופר נני עברה את הגבול. שני המאמרים האלה היוו בסיס לדיונים ברשתות החברתיות.

הסוגיה העקרונית כבר פאסה. אנחנו חיים בעולם חשוף בו כל בעל סמארטפון יכול להפוך אותנו לריאליטי אפילו בלי שנדע. בנוסף, אנחנו חיים בעולם משפטי בו רשת הטלויזיה מגיעה עם צבא של עורכי דין שיודעים איך להכשיר כל שרץ ואיך לכבול את המשתתפים להפקה.
המזל היחיד כרגע הוא שאת סופר נני מובילה דמות מקצועית משמעותית שבסך הכל עושה עבודה טובה. רק תתארו לעצמכם את התוכנית כמה שנים קדימה עם דמות אחרת לגמרי – איזו ליהיא גרינר עם תעודת הוראה.

אפשר להבין את ההחלטה של ההורים להעדיף את מיכל דליות בטלויזיה על פני טיפול במוקד השכונתי, כמו שמציע הבלוגר ניר גונטז. החשיפה יוצרת לכאורה יותר מחוייבות מצד מתמסרי הריאליטי. אמנם אף אחד לא מבטיח שאחרי ההפקה דברים לא יחזרו לאחור, אבל ברמה נתפסת הפרהסיה הציבורית עשויה לייצג רצון לנעול את עצמך לתהליך, בנוסף לדיגדוג להיות מפורסם.

אחרי פרשת הכדורים הפסיכיאטריים שניתנו למשתתפי האח הגדול יש בהחלט מקום לחשדנות כלפי הפקות עם כוונות טובות שגם (או בעיקר) תאוות ממון מאחריהן. יחד עם זאת, מי שמתרעם על הנחרצות של תוכנית בידור המתיימרת להיטיב עם משפחה בזמן שהיא עושה כסף, לא יכול להיות כל כך נחרץ בעצמו. כלומר, במה עדיפות המלצותיהם הפסיכולוגיות של מבקר טלויזיה ושל בלוגר על פני אלה של מיכל דליות? ואם החשיפה מפריעה לכם, מדוע אתם ממשיכים את העוול וחושפים את הילד לעוד ועוד ניתוחי רחוב של טוקבקיסטים שוחרי טוב אך חסרי ידע והשכלה?

אם תקראו את הדיון המצורף מהפייסבוק אולי תגלו שנעשה שם לא פחות נזק לעניין שבשמו הועלה הנושא.

***

הבלוגר ניר גונטז מאוד רגיש לעתידו של הילד וכותב כדלקמן:

"עכשיו ערוץ 2, הרשות השניה, דליות וקשת הצטרפו לרשימת המתעללים בו לכל ימי חייו. גם אם ירצה בבגרותו להעמיד פנים של אחד שגדל בבית בריא  – לא יוכל. אם ירצה לספר לארוסתו שהוריו אהבו אותו – לא יוכל. אם ירצה לשכוח את ילדותו הנוראה – לא יוכל. מיני נני תרדוף אותו לכל מקום. מה יגידו בקשת, ברשות השניה ובערוץ 2 להגנתם? שלולא מיני נני היתה מגיעה אל המשפחה, הגיהנום שלו לא היה פוסק? מצחיק."

אבל הילד הזה גם יוכל בעתיד – אולי – לספר שהוריו אהבו אותו מספיק כדי להזמין את מיכל דליות. זה לא באמת עניין פשוט.

לונדון 2012, טקס הפתיחה כפיאסקו דיגיטלי

טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012 היה אירוע יצירתי מרהיב ומלהיב. אבל מההיבט התקשורתי – טלויזיה ואינטרנט – מדובר ככל הנראה בפיאסקו. הגורם העיקרי הוא ההחלטה של הועד האולימפי לשדר את הטקס באיחור של מספר שעות לטובת הצופים הנלהבים של אמריקה תוך העמדת פנים כאילו מדובר בשידור חי. אלא שבעידן הסושיאל הכל כבר היה שם קודם… להמשיך לקרוא "לונדון 2012, טקס הפתיחה כפיאסקו דיגיטלי"

לונדון 2012 – אמבוש שיווקי, פחד אולימפי

ילדים אנגלים שבאים להציץ על האתלטים בכפר האולימפי בלונדון מתבקשים לנעול נעליים "נוחות ולא ממותגות או של אדידס". עדיין לא נרשם אירוע בו ילד נדרש לחלוץ את נעליו או להסתלק, אך החשש מאירוע כזה נחשב היום לסביר.

הרשויות האולימפיות הבטיחו כי אף צופה לא ייתבקש להחליף בגדים עם הגיע עם "הטי-שירט הלא נכון". מצד שני, הרשויות האולימפיות שכרו 270 פקחים מיומנים למשמרת המותג.

אז ממה חוששים מארגני האולימפיאדה ומה זה אמבוש שיווקי?

לונדון 2012 – אמבוש שיווקי, פחד אולימפי | שיאון-אינפו בלוג.

איך להציל את מעריב?

העיתונות נמצאת במשבר היסטורי. זה קורה בכל העולם ומי שרוצה לעקוב אחרי התהליך מוזמן לאתר האינטרנט Newspaper Death Watch, שמגדיר את עצמו כמתעד הגסיסה של העיתונות ולידתה מחדש של העיתונאות.

המשבר הוא לא רק כלכלי (ירידת הכנסות מפרסום, קיטון מאגרי מנויים) אלא בראש ובראשונה מקצועי. העיתונות לא השכילה להציב מודל אלטרנטיבי לעידן הדיגיטלי, בו כל פייסבוקאי הוא חצי עיתונאי, כל בלוגר פובליציסט וחצי וכל סמארטפון הוא צוות שידור. יותר תחרות, יותר היצע, יותר מהר, יותר נגיש ויותר בזול – לך תתמודד עם זה.
במידה רבה, עיתונים הם מוצר של זקנים שעתידו תלוי בתוחלת החיים של כמה דורות אחרונים. ועוד לא דיברנו על תפקידה של העיתונות בעולם בו השמועה מפה לאוזן היא המיינסטרים החדשני – טקסט, תמונה, צליל וצבע. אז נכון שניו-יורק טיימס עושה כל מיני דברים מעניינים כגון חומת התשלומים, אבל זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל וגם הוא עדיין לא לגמרי ברור.

העולם כמרקחה ובתוך כל האנדרלמוסיה עיתון ישראלי אחד, פעם פאר העיתונות העברית, ניצב ממש על הקצה. 'מעריב' יודע שהוא צריך להמציא את עצמו מחדש. איך זה בא לידי ביטוי אתם יכולים לקרוא בכתבה שפורסמה אצל המתחרה קבוצת 'הארץ': דנקנר רוצה את מעריב והפנסיונרים משלמים את המחיר. לא כתבה אוהדת כפי שניתן להבין מהכותרת, אבל מה אפשר לצפות ממי שאו-טו-טו מגיע לאותו מקום?!

הבשורה היא שמעריב הולך לדיגיטל. וואוו?!! לא נעים לי לקלקל איזו מצגת של מישהו, אבל דיגיטל זה אולד ניוז. דיגיטל זאת פלטפורמה, שאמנם משפיעה על התוכן והצורה, אבל זה היה נכון גם לעולם הנייר והדפוס (או זמן אויר וברודקסט). המרחב הדיגיטלי מציב בפני עיתון שרוצה להמציא את עצמו מחדש בדיוק את אותן הדילמות שהוא מציב בפני כל מותג אחר – במה להתמקד וכמה להתפזר.
מגמות המשפיעות על שיווק באמצעות תוכן דיגיטלי.

המהלך הקודם של מעריב במרחב הדיגיטלי – ההשקה של NRG – היתה פלופ מהדהד. מעריב NRG לא חידש דבר וניסה לשנות מגמות על בסיס חזון עיצובי בלבד (במסווה של ממשק משתמש אלק). לא רק שזאת היתה טעות יסודית, גם המראה שנבחר להפוך סדרי עולם היה לקוי. כל מי שמבין משהו בממשק משתמש הבחין בכך במבט ראשון.

שאלת המפתח; האם מעריב הדיגיטלי הוא יצרן חדשות או יצרן תוכן? זה לא אותו דבר. יש גם אפשרות נוספת שרק במרחב הדיגיטלי ניתן לממש אותה – מעריב כאגרגטור של חדשות/תוכן. כלומר, לא מייצר דבר בעצמו. האגרגטור הגדול בעולם הוא גוגל ניוז.
מן ההחלטה הזאת נגזרות שאר ההחלטות: נושאים, צוות, היררכיה, ניהול, סגנון, מראה, ערוצים וכד'.

הכוח המניע מאחורי ההתחדשות הדיגיטלית של מעריב (בהנחה שהפור נפל) הוא עצירת הדימום הפיננסי – מהלך כלכלי. אבל אם מעריב לא יביא בשורה (מהלך מקצועי מהותי) שתגרום לצרכני חדשות/תוכן פוטנציאליים להסתכל אחרת על המוצר, המהפכה תהיה חסרת ערך.

אני לא מתכוון לתחכום טכנולוגי, תוכן גולשים ואוירת קהילה, תוכן עשיר (טקסט-תמונה-וידאו), ניידות – אלו הם עניינים מובנים מאליהם בעידן הדיגיטלי והם בילט-אין בכל דרך בה יבחר מעריב ליישם את המהפכה הדיגיטלית שלו.
אני מתכוון לתפיסה חדשה של מעטפת התוכן (דיווח, פרשנות, פנאי, שימושי וכד').

כמה טיפים:
רב ערוציות – ערך ייחודי לכל ערוץ ולא אשכול ערוצים לאותו ערך.
חדשות – לא מוצר אלא חלק מתמהיל השיווק.
העולם הפיזי – ערוץ הפצה דיגיטלי
עריכה – אוטומציה של תהליכים לא של תוצאות
עיצוב – ויזואליה יוצרת טראפיק, שימושיות יוצרת נאמנות
בולשיט – יש מספיק, מה שחסר זאת איכות

מילות מפתח: תוכן בתשלום, מיקרו-בילינג, תוכנית שותפים – יצרני תוכן, מפיצי תוכן.

באופן אישי אני מאמין כי העתיד של העיתונות – גם בתחום החדשות ובעיקר בתחומי התוכן – הוא בשיתוף פעולה עם מוסדות השכלה (ידע) ובפיתוח מאגרי תכנים שימושיים על בסיס אקטואלי.
אני אפתיע אתכם ואומר, שהברקה של מעריב עשויה להיות הצלחה גלובלית, הן כתשתית עבור גורמים בינלאומיים והן כמותג גלובלי. בעצם אין מה להיות מופתעים; לא מעט מן המהפכות הדיגיטליות שכבשו את העולם התחילו בישראל.


העתיד של העיתונות – הרצאה ודיון עם לן דואני, סגן נשיא וושינגטון פוסט, אוניברסיטת סטנפורד ארה"ב.

***
התמונה: ז'ורנליזם, מתוך דף מידע באתר UNMSP.

דה-מרקר קפה

ארגון 'גישה' – לא בני אדם

ירי טילים מעזה

השבוע נרשם גידול מרשים ביצוא של מתכות מרצועת עזה.
ארגון 'גישה' שעוסק, עפ"י הגדרתו, במצב של רצועת עזה ומרבה לעסוק ביצוא וביבוא מעזה ואליה לא טרח לציין את ההתפתחות הזאת. באתר הבית של הארגון לא תמצאו אפילו חצי מילה בנושא.

ארגון 'גישה' ממומן ע"י ממשלות זרות שחלקן עוינות וע" ארגונים שהואפים לחיסול הריבונות היהודית בארץ ישראל.
הארגון קיבל בשנים האחרונות מיליוני שקלים. מכיוון שמדובר בארגון קטן וממוקד שפעילותו מצומצמת מאוד, נשאלת השאלה – לאן הלך הכסף?
משכורות?

ארגון גישה

הארגון הנ"ל הפיץ השבוע הודעה על אתר חדש של האו"מ שעוסק בסגר על רצוע עזה. האתר לא מזכיר ולו ברמז את החצי השני של הסיפור, כלומר את הירי המתמיד של טילים על אוכלוסייה אזרחית.
מתשוהנ לשאילתה ששלחתי בפייסבוק לפעילי הארגון הזה למדתי שהם לא טרחו לציין בפני האו"מ את החוסר המוזר הזה. המסר שהועבר שזה לא מעניין אותם. הם עוסקים רק בחצי השני. זכותם.

***
מיליון אזרחים בדרום מדינת ישראל נמצאים שוב תחת מטר כבד של רקטות וטילים.
איפה ארגוני זכויות האדם? למה הם שותקים?
יכול להיות שעבור ארגוני זכויות האדם מיליון אזרחים ישראלים אינם בני אדם?

***
התמונה: ספירת מלאי לא עדכנית, מתוך אתר צה"ל

דה-מרקר קפה

שי אריה מזרחי, מה אומרים לילדים?

שי אריה מזרחי

אני לא יודע מה אתם הרגשתם כאשר ראיתם את התמונה של סא"ל שלום אייזנר עם צלב קרס על מצחו, מעשה ידיו של מר שי אריה מזרחי, המגדיר את עצמו כמשורר.
אני יודע מה דודו אלהרר הרגיש.

דודו אלהרר

מבין אלה שצייצו בפייסבוק בזעזוע לנוכח ציוץ המדמנה של דודו אלהרר אף לא אחד (ואחת) טרח להזכיר, קל וחומר להציג, את הטריגר של אלהרר.
בחיי, אפילו לא אחד (ואחת).
יכול להיות שהם סבורים כי האמירה הויזואלית של שי אריה מזרחי היא בעצם על הכיפק?!

חוץ מגועל נפש אין לי שום בעיה עם המשורר שי אריה מזרחי. הדמוקרטיה ערוכה להכיל את האמנות שלו, חופש ביטוי, מאפשר לי להביע בפומבי את דעתי על יצירותיו ויש לי קיבה חזקה. הכל בסדר.

בהיבט הקריאטיבי היצירה המסוימת היא מאוד כוחנית וסכמטית, אימפולסיבית וחסרת תחכום. אולי במודע (בואו נפרגן).
כדי לקבל קצת פרספקטיבה אמנותית טרחתי לחפש ולקרוא שירים שלו.
NRG: שי אריה מזרחי, ארבעה שירים יפים ומאמר חשוב על מצב השירה העכשווית

אם הבנתי נכון את השיר הראשון במקבץ הנ"ל, לשי אריה מזרחי יש טענות על התופעה של בורות מודעת לעצמה. מעניין, לא?!

אני לא ממש התלהבתי מאיכות השירה, אבל זה כבר בתחום האחריות של בלוגרים (ובלוגריות) אחרים. אני אפילו מכיר בלוגרית אחת מסוימת שתוכל לנתח גם את הקולקציה החזותית וגם את הארכיב הפואטי של שי אריה מזרחי.

מי שרוצה להחמיא ליוצר המסוים יכול לעשות זאת בפרופיל הפייסבוק שלו או בבלוג שלו כאן בקפה. 15,200 תוצאות הציג לי גוגל בחיפוש על שמו המפורש של האמן.

אפרופו גוגל, שי אריה מזרחי הוא בוגר המחזור הראשון של המחלקה לפוליטיקה וממשל של אוניברסיטת בן גוריון.

שי אריה מזרחי

שאלה קטנה:
אילו הילד שלכם היה יוצר את הפוסטר הזה, מה הייתם אומרים לו?
***

מבזק תרבות וספרות:
אדם בשם אלון לופוביץ' הגיש תלונה במשטרה נגד שי אריה מזרחי.
בתגובה המשורר מיהר להתנצל בכמה דפי פייסבוק בהם פרסם את ציוציו החינניים.

***
התמונה: גיבור תרבות סמולני, מתוך ידיעה באתר בחדרי חרדים.
דה-מרקר קפה

הפורמולה של עזה

הנה מידע באמת משובב נפש מחאן יונס, רצועת עזה; חבורת סטודנטים ייצרה מכונית בסגנון פורמולה 1 בכוונה להשתתף בתחרות שהתקיימה בבריטניה ביולי 2011. אחלה פרויקט, אפילו מגניב.

Palestinian students test their Formula

המכונית נבנתה מאפס, מה שמוכיח שבעזה אפשר לייצר עוד משהו חוץ מרקטות, אם רק רוצים. הסיפור של הצמיגים מלמד שהיבוא לעזה, דרך המנהרות ובדרכים אחרות, לא חייב לכלול רק סחורה מאירן.

בכתבה באל ג'זירה מזכירים כמובן את "המצור" הישראלי, אבל האמת היא שלא היתה שום בעיה להשיט את המכונית ואת הצוות לבריטניה מנמל פורט סעיד במצרים. נדמה לי שגם ישראל היתה שמחה לסייע לפרויקט לו התבקשה, כפי שהיא מסייעת ליצוא התותים מרצועת עזה לאירופה.

אגב, מחיפוש באנטרנט על הביטוי Gaza Formula 1 style מסתבר כי מי שמנע מהסטודנטים הפלסטינים להגיע לבריטניה היא… בריטניה – דיווח באתר חדשות עזה.

אין לי שום מושג האם בסופו של דבר הפרויקט מימש את ייעודו בתחרות פורמולה סטודנט במסלול סילברסטון בריטניה.

התמונה: פורמולה 1 סטייל מייד אין גאזה, מתוך כתבה על הפרויקט באתר אוטו-מוטו

דה-מרקר קפה

חוויית הטלויזיה משתנה

בימים אלה מתנהלת התכתשות משפטית בין שתי ענקיות – ויאקום מול טיים וורנר. בתכלית קיצור; טיים וורנר מאפשרת ללקוחות הכבלים שלה לצפות בערוצי כבלים נבחרים גם באמצעות ה-iPad.
 ויאקום, בעלת הזכויות על התוכן, טוענת כי יש הכך חריגה מהסכם ההפצה. טיים וורנר משיבה שהאופציה לצפות ב-iPad הינה רק בתוך הבית (במעגל הקליטה של ה-WiFi) ולכן ה-iPad הוא בעצם באופן מהותי עוד מכשיר טלויזיה, בלי קשר להבדל הטכנולוגי.

בשלב זה טיים וורנר מעבירה ל-iPad את מה שיש בטלויזיה, אבל בעתיד יהיו תוכניות וערוצים ממוקדי (וממותגי) טאבלט עם תוכן טלויזיוני שמותאם במיוחד לחוויית הצפייה בטאבלט.

האח הגדול בשערי גן עדן

הקרב התחולל בשעת דימדומים באחוזה קטנה ודלה ליד הנהר. קבוצה של אנשי חוק בראשות השריף פאט גארת' תקפה את חברי כנופייתו של בילי הנער. אחד מאנשי החוק, שריף קולין בייקר, ספג כדור אקדח בבטנו והחל צועד על הנהר, יודע שהוא הולך למות. להמשיך לקרוא "האח הגדול בשערי גן עדן"

מה, בעצם, גילה לנו מארק צוקרברג?

היום פורסם כי מגזין טיים (Time) בחר במארק צוקרברג, המייסד והבעלים של פייסבוק, כ'אדם השנה 2010'. באנגלית: Person of the year 2010. בחירה ראויה. עובדה, אף אחד לא נפל מהכסא וכולם מבינים למה.
ביל גייטס זכה בתואר 'אדם השנה של מגזין טיים' בשנת 2005, אבל זה היה בגלל מפעלו המרשים למען הקהילה האנושית ולא בגלל מיקרוסופט. ביל גייטס חלק את התואר עם אשתו מלינדה ועם בונו (יאפ, ההוא מ-U2).
אבל גם בלי ביל גייטס, לתואר היוקרתי של מגזין טיים יש היסטוריה מעניינת עם עולם המחשוב או התקשוב או איך שלא תקראו לזה. התואר, אגב, מוענק החל משנת 1927 והזוכה הראשון הוא צ'ארלס לינדברג.
ב-1960 חלקו את שער המגזין ואת התואר חמישה עשר פנים, כולם של גברים, כולם של מדענים אמריקנים. ב-1982 לא היה אפילו פרצוף אנושי אחד על שער המגזין, כאשר הזוכה היה המחשב בכבודו ובעצמו. 15 שנים אחר כך, ב-1997, זכה אנדי גרוב, ממייסדי אינטל, בעצם על מפעל חיים.
שנתיים אחרי גרוב הופיעה האינטרנט על שער גיליון 'אדם השנה' של מגזין טיים, בדמותו של ג'ף בזוס, מייסד אמזון. זה כבר מתחיל להיות דומה לבחירה של 2010.
הבחירה הכי דומה היא זו של 1991 בה נבחר טד טרנר, מייסד CNN.
ב-2006 שוב האינטרנט בשער אבל הפעם לא איש אחד אלא כולם; אדם השנה של מגזין טיים לשנת 2006 היה אתה (You). כלומר, כן איש אחד ובעצם כולם. הבחירה חגגה את תופעת 'תוכן גולשים'.
מארק צוקרברג ייסד את פייסבוק שנתיים לפני כן, ב-2004, ופתח אותו לאנושות רבעון קודם, ב-9/11 של 2006. כלומר, אפשר להגיד שגם מארק צוקרברג זיהה את תופעת 'תוכן גולשים'.
מה בעצם גילה לנו צוקרברג; שהאנושות אוהבת לפטפט? להתבטא? לשתף? שבני אדם ממוחשבים נהנים מעודפי זמן פנוי? שרוב האנשים בעולם הם בעצם בודדים? שהשילוב של עכבר וסקרנות מנצח? שפלטפורמה רב תכליתית יותר טובה מאוסף אפליקציות ייעודיות?
מה בעצם הוא גילה לנו, אדם השנה 2010?
אני זוכר בדיוק מתי הבנתי שפייסבוק זה לא רק אינטרנט אלא משהו יותר גדול ועמוק.
זה היה בלונדון 2008, בתקופת האולימפיאדה בבייג'ין. הייתי אז בחופשת אב ובנו עם בני האמצעי ואחה"צ אחד חיפשנו אינטרנט קפה כדי לראות מה היו התוצאות של הישראלים.
בשלב מסוים מצאנו את עצמנו מול חלון ראווה של אינטרנט קפה די גדול, עם כמה עשרות עמדות מחשב שכולן, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו על פייסבוק.
האולם היה מלא בצעירים ומבוגרים מכל המינים, הצבעים וממגוון לאומים ומדינות.
כולם על פייסבוק.
מי זוכר שפעם 'הענק הכחול' היתה IBM?
וזה מה שצוקרברג זיהה, לדעתי;
שהאנושות מוכנה לפטפט ולשתף רק כאשר כולם נראים אותו דבר.

עיתונות עם אג'נדה

השבוע התקיים באילת כנס העיתונות השנתי מס' 4. את האירוע ארגנו אגודת העיתונאים תל-אביב ואוניברסיטת בן גוריון בנגב. במימון האירוע השתתפו עמותת אג'נדה ועמותת שתי"ל, הראשונה מיסודה של קרן פורד והשנייה מיסודה של הקרן לישראל חדשה.

101126-eilat

עמותת אג'נדה מימנה גם נוכחות של חבורת צעירים קולנית שעוררה מהומות בכל פעם שעלו דעות הנוגדות את האג'נדה שלה. בנוסף, עמותת אג'נדה ארגנה בכנס שני פאנלים מטעמה.

חידה
כמה עיתונאים הוזמנו לכנס מהעיתון מקור ראשון, ערוץ 7 והעיתונות החרדית?

ספורט אתגרי
נסו למצוא את תוכנית הכנס והרכבי הפאנלים באינטרנט.

שיעורי בית
אנא כתבו חיבור קצר על אחד מן הנושאים הבאים לפי בחירתכם:
1) פלורליזם תקשורתי
2) הדרה וסתימת פיות
3) הון ועיתון
4) חופש העיתונות
5) עיתונות מגויסת

***
התמונה: לוגו כנס אילת לעיתונות, מתוך אתר אגודת העיתונאים תל-אביב.

דה-מרקר קפה

פעילות ענפה לגאולתו של צלב הקרס

101115-swestica

נכון שזאת תמונה מדהימה? כמה נאיבי צריך להיות הנער הזה כדי ללבוש את החולצה הזאת?!
השאלה המיידית היא, האם צלב הקרס שוב הופך לאופנת רחוב?
העניין הוא שאת התמונה הזאת גיליתי רק בסוף, אחרי כל השאר.

***
200 צלבי קרס מקועקעים על גופו של האיש המכנה את עצמו גבראשה (ManWoman).
ממה שהבנתי הכל התחיל בליל טראנס אי שם ב-1965 כאשר בעל החזון חווה התעלסות פנימית סוערת. לא מצאתי תיאורים אירוטיים, כך שהעניין לא לגמרי ברור, אבל זה מה שהוא מספר.

101111-manwoman-500

צלב הקרס הוא מוטיב מרכזי אצל גבראשה. הוא טוען שזאת בחירה מחושבת של סמל למזל טוב ואין שום קשר לשום דבר.
גיליתי את גבראשה דרך הטמבלר. גבראשה מנהל שם בלוג תחת הכותרת "הצילו את צלב הקרס".

101116-MWby Bobby

בתוך תזרים התוכן התמונה צדה את עיני, אבל רק כשהגדלתי ראיתי את צלבי הקרס. באתר שלו הוא טורח להבהיר שהיטלר צריך ללכת לגיהינום. בדף ההסבר על צלב הקרס וסגולותיו המזליקיות והאירוטיות הוא שואל: "למה סמל צריך להיות קורבן של משוגע?".

אם מחפשים קצת באתר שלו מבינים שיש מצב. מדובר בטיפוס מוזר לגמרי.
הזוי? לא מת על המילה הזאת, אבל הסיפור של גבראשה הוא הדבר הכי קרוב לזה שראיתי.

איך כל זה קרה? יצאתי לחיפוש על הביטוי USA והתמונה הבאה הופיעה בין התוצאות…

101116-tumblr_lbxregKKlG1qd9o49o1_500

אין מה לדבר, תעיפו משם את צלבי הקרס ויש לכם ויז'ואל שאפשר לעשות ממנו פוסטר. ויש את הפוסטר בתוך התמונה שהוא פשוט מגניב בפני עצמו, אם תורידו את הדברים האלה בפינות.

אגב, הצבע הצהוב הוא שגורם לנשמתו של גבראשה להמריא באותם רגעי קסם.

האתר של גבראשה | הטמבלר של גבראשה | הפוסט עם התמונה

101116-WomboftheSacred copy

מסקנה
צריך לקחת בחשבון שיש אנשים שיחשבו שצלב קרס זה קול.

תובנה
כדאי לחפור קצת בגוגל כדי לגלות שיש בעצם פעילות ענפה לגאולתו של צלב הקרס ממצולות המשמעות הנאצית שלו.

מוסר השכל
גבראשה יצר לעצמו נרטיב שמערבב עובדות ארכיאולוגיות, אינפורמציה היסטורית, קרוטוני מדע פופולארי, סטיילינג היפי עם מוטיבים כנופייתיים (או להיפך), תבליני ניו אייג' וכנראה גם סוג מסוים של סוטול. הוא מגיש את זה עם חיוך כמזון רוחני על אנושי. תורה.

הפואנטה היא שכל אחד יכול.

***
התמונה העליונה: נער שחור עם טי-שירט, פוסט שכותרתו האם צלב הקרס יכול להחזיר לעצמו את המשמעות של חיים ומזל טוב, למרות החילול שביצעו בו הנאצים?, מתוך הבלוג פריים מרידיאן (החציון העליון).

כל התמונות בגוף הפוסט מתוך האתר של גבראשה.

דה-מרקר קפה

אינטרנט אקספלורר, סובארו ליאונה וישראל היום

100816-subaru-lione

ב-16 באוגוסט 1995, היום לפני 15 שנים, השיקה מיקרוסופט את גרסה מספר אחת של דפדפן האינטרנט אקספלורר.

כתבה בביזנס טיימס

ב-1996 הזירה נשלטה כמעט באופן בלעדי על דפדפן נטסקייפ, שלמעשה היה מותג האינטרנט הראשון. ב-2002 נטסקייפ לא היה קיים. אינטרנט אקספלורר של מיקרוסופט שהופץ חינם כבש את הזירה. בינואר 2002 רשם אקספלורר נוכחות של 86.8%, לנטסקייפ 6.9% בלבד. ב-2007 הפסיקו לספור את נטסקייפ.

אקספלורר לא היה טוב יותר מנטסקייפ, כנראה שלהיפך, אבל הוא לא היה מוצר נחות. בזכות העוצמה של מיקרוסופט הוא הפך לסטנדרט דה פקטו של בוני האתרים.
ההצלחה שלו לא נבעה ממחיר אפס. גם נטסקייפ יישרה קו עם מדיניות המחירים הזאת ולמעשה התשלום עבור הדפדפן מעולם לא עבר לשלב המעשי.
מה שכן, הדיון של נטסקייפ סביב גביית תשלום עבור דפדפן אינטרנט יצרה תשומת לב עצומה לגרסה 3 של אקספלורר, שהכריז "חינם!" למרות שגם המתחרה בעצם היה חינם.

מי שזוכר את המאבק של נטסקייפ במיקרוסופט יודע שהוא התנהל לא על המחיר אלא על העובדה שאקספלורר בא יחד עם ווינדוס והלכה למעשה ייתר את הוואג'ראס של הורדת דפדפן נוסף.
כלומר, יכולת לטרוח להוריד ולהתקין הונדה סיביק, אבל בשביל מה להתאמץ עם השליח של הווינדוס שם לך סובארו ליאונה בחניה?
רוב אוכלוסיית האינטרנט בחר לא להתאמץ, ועד שיושרו כל ההדורים המשפטיים אקספלורר השתלט על האינטרנט.

באותם ימים הגלישה באינטרנט לא היתה חלק מההוויה היומית של ההמון, אלא חוויה ייחודית של קבוצות מסוגים שונים. מי שהצטרף לאינטרנט עשה זאת לאט ובהיסוס. גם הנוף לא היה נורא משוכלל.
הממשק של אקספלורר עם הכפתורים הגדולים היה מאוד נוח.

אני עברתי לאקספלורר די מהר, כבר בגרסה 3. לא בגלל החינמיות, שהרי כבר היה לי נטסקייפ בגרסה הכי מתקדמת, וגם לא בגלל הווינדוס, שהותקנה בלי אקספלורר מלכתחילה, אלא מטעמי נוחות – אקספלורר התאים יותר לנוף האינטרנטי הבלתי תובעני של אז.
כלומר, דווקא כמשתמש עוצמה (אינטרנט זאת העבודה שלי) התאימה לי הפשטות העממית של אקספלורר. את כל הדברים שעושים היום בדפדפן עשיתי אז בעזרת כל מיני תוכנות שממילא העמיסו עלי כפתורים.

שיא הנוכחות של אינטרנט אקספלורר היה בחודש מרץ 2003 עם 88%.

בינואר 2005 רשם אקספלורר נוכחות של 74.6%. למלחמת הדפדפנים שלכאורה כבר הוכרעה נכנס שועל צעיר שרשם בינואר 2005 נוכחות של 16.6%. מלחמת דפדפנים חדשה התחילה.

היום, בדרך לגרסה 9, אינטרנט אקספלורר חולש על 30.4% מהזירה (יולי 2010), שני לפיירפוקס עם 46.4%. כרום, המתחרה החדש, מחזיק 16.7%.
הסיבה העיקרית להצלחה של פיירפוקס היא שהאינטרנט היא זירה הרבה יותר משוכללת ופייר פוקס הוא הרבה יותר מערכת גלישה מאשר דפדפן. עד שמיקרוסופט תפסו את זה כבר היה מאוחר – פיירפוקס הפך לסטנדרט.

100816-browser-stats-500

הדפדפן הראשי שלי הוא עדיין אקספלורר 7, שכבר יכול להתחיל להתגנדר בתואר "מערכת גלישה" אבל לא ממש לנכס אותו.
במילים אחרות, (גם) בנושא הדפדפנים אני מגלה נטייה שמרנית מסוימת, אבל בנושא הספציפי הזה אני שייך למיעוט.

אני מתכוון לדלג על גרסה 8, שהותקנה והוסרה לאחר שתקעה לי כמה יישומים. אם גרסה 9 לא תפתיע אותי, אני אעשה את מה שילדי מפצירים בי לעשות כבר מזמן – לדלג גם על הפיירפוקס ולעבור ישר לכרום. הוא מותקן, הוא בשימוש, אבל הוא לא הדפדפן הראשי. עדיין לא.

ועוד לא דיברנו על מסכי הטלפונים החכמים וכל הפודים למיניהם. וגם לא נדבר.

אבל על עיתון 'ישראל היום' כן נדבר
'ישראל היום' הפך ברבעון הקודם של 2010, לפחות לרגע אחד, לעיתון הנפוץ ביותר בישראל.

ידיעה באתר גל"צ

מרבים לעסוק בעובדה שהעיתון 'ישראל היום' הוא "חינמון". זאת נקודה חשובה כמובן, אבל היא לא מכרעת. מעבר לעובדה שגם המתחרים העיקריים מחולקים פה ושם חינם ויותר מזה בחצי מחיר או במחירי רמי לוי, לדעתי, גם אם 'ישראל היום' היה עולה 1 ש"ח (מטבע אחד שכיח) הוא היה מצליח מאוד, אולי פחות אבל עדיין עם נפח משמעותי מאוד.

יש עוד כמה גורמים חשובים בהצלחה 'ישראל היום':
1. 'ישראל היום' הרבה יותר מתאים לעידן האינטרנט בו הקורא פוגש את העיתון כאשר החדשות כבר ידועות לו.
כלומר, קצת צבע עם הקפה או עם הדגנים, משהו להדחיק את טעם השווארמה בצהריים – עיתון על הדרך.

2. הוא מחובר. אין חלקים. נוח מאוד בצפיפות של השווארמיה או על השולחן הקטן בקפה, בטח ברכבת, ואף אחד לא יכול לבקש ממך את הספורט.

3. הפצה ברגע האמת. 'ישראל היום' נדחף ליד במקומות הכי נכונים – בדרך לרכבת, ליד המעלית, בבית הקפה. בדיוק בזמן. כמו קליק באינטרנט.

4. הוא איכותי מספיק. רשימת השמות שמרכיבה אותו לא נופלת משום קאדר מקצועי בזירה.
לי, אגב, יש מדד ספציפי – אבל על כך אכתוב בפוסט אחר.

כמה הערות לפני שאתם קופצים בעניין האיכות…
א. אף אחד לא הצליח עד כה לשכנע אותי ש'ישראל היום' הוא נחותון לעומת ההיצע.
ב. הדיון על הנטייה הפוליטית של העיתון (ביביתון) משעמם אותי עד כדי נחירה בפומבי.
ג. גם "עממיותו" של העיתון הנ"ל לא מפילה אותי מהכסא ולדעתי בכמה מקרים הוא לא הוביל את הצעקנות – להיפך.
אני כבר ביטלתי מנוי לאחד העיתונים בגלל שער שלא הייתי מוכן להניח בסלון.

אקספלורר 3 הוא כמו 'ישראל היום' – מוצר נכון לזמנו. פשוט, נוח, נגיש, איכותי ומייתר את האלטרנטיבה.
אקספלורר 8 הוא כמו 'ידיעות אחרונות' – אם זה אותו דבר רק יותר מסורבל, אז בשביל מה לטרוח?!

***
התמונה: סובארו ליאונה, מתוך אשכול בפורום פיינל גיר

דה-מרקר קפה

אבודים בתסריט

100527-Sayid

השבוע, בלילה של יום שני (24.05.2010), הסתיים מסע ארוך. רוב העולם עשה את המסלול הזה במשך שש שנים, אני עשיתי אותו במשך 3 שנים.

הבן שלי סחף אותי לתוך הסדרה 'אבודים'. אחרי שצפה בשתי העונות הראשונות הוא אמר לי "אבא בוא". הוא הביא את המארזים ההדורים של שתי העונות הראשונות ויצאנו לסשנים בעקבות טיסת 'אושיאניק 815'. כאשר סיימנו את המארזים העולם כבר היה בעונה הרביעית, אז בני ואני המשכנו ב-VOD. כל סשן כלל לפחות שני פרקים כאשר המאפיין הוא שבסיומו של כל פרק הבטנו זה על זה ואמרנו "יאללה, עוד אחד?".
רק את העונה האחרונה, העונה השישית, ראינו בעצם בזמן אמיתי (ביטוי מוזר בהקשר המסוים) יחד עם כל העולם.

כך הגענו שלשום לפרק הסיום (המתורגם) כאשר מצד אחד הציפיות בשמיים ומצד שני בלי ציפיות. יותר מדי פעמים חווינו הר שהוליד עכבר. וגם היה ברור מראש שדייסה כזאת קשה לסגור הרמטית.

פרק הסיום הכפול לא סגר את הקצוות, לא הכניס היגיון בכאוס ולא יצר קתרזיס של הארה רוחנית. יחד עם זאת הוא לא הותיר תחושה של אכזבה. השורה התחתונה היא שפרק הסיום לא קלקל ולא במעט את תחושת החוויה של הצפייה הממושכת והנלהבת. לא קיבלנו תשובות ותובנות אבל יצאנו מסופקים. היה כיף.
יכול להיות שאילו הייתי צופה בסדרה בהרכב אחר החוויה היתה פחותה והייתי נוטש את האי בדרך. בכל זאת, לצפות ב'אבודים' עם הילד זה עניין בפני עצמו. זמן איכות פר אקסלנס. סופר בונדינג.
ומכיוון שהצפייה ב'אבודים' דורשת ריכוז מסוים, אם לא עילאי, גם יתר בני המשפחה – אמא ושני אחים – נאלצו להיות שותפים לחוויה. במידה רבה 'אבודים' היא מאבק על השקט בבית. לא עניין של מה בכך בבית עם שלושה בנים.

אז מה היה לנו שם? רעיון לא חדש, ביצוע מהמם, משחק ברמה, דמויות מעניינות, מניפולציות רגשיות, חידות היגיון ועוד ועוד. בסך הכל שום דבר שלא קראנו קודם בספר קוהלת, או צפינו בהרפתקה בפוסידון או חווינו במילואים. דינאמיקה קבוצתית ואישית בתנאי לחץ. אפילו 'האח הגדול' – לכאורה האנטיתזה – עומדת בקריטריון הוותיק הזה.

בפרספקטיבה של שלוש שנים ועוד כמה ימים, 'אבודים' היא ביטוי לריקנות. איך לא להגיד שום דבר חדש ב-121 שעות מלהיבות ובעלות של כמה מאות מיליוני דולרים. פיליבסטר פסוודו פילוסופי.
כמה סופרים ומשוררים רעבים אפשר היה להאכיל בכסף הזה בלי להפסיד אפילו רבב תובנה אנושית?
אבל לא זאת הבעיה. ראשית, יש כאן את הניצחון של הצורה על התוכן, עניין גרוע בפני עצמו, במיוחד בעולם בו הרבה אנשים מתרגשים מאובמה או כי בגלל שהוא שחור או בגלל שהוא חתיך, הרבה לפני שהם יודעים אם הוא גם נבון ושקול.

כאן המקום להזכיר למי שלא ידע כי המנהיג המערבי הקודם שהעביר חוק בריאות ממלכתי כנגד כל הסיכויים וכנגד האתוס הלאומי הוא, כן כן, מיסטר נוויל צ'מברליין – האיש והמטרייה.

אבל ניחא. כי הימור על מנהיגים מסיבות של מראה או כריזמה הוא נחלת כלל משפחת העמים ומי אנחנו שנלין לאחר שהחלפנו את הקנקן התפודי של בן-גוריון בבנימין נתניהו החתיך, שבקדנציה השנייה שלו דווקא מתגלה כדלעת לא קטנה.

הבעיה עם 'אבודים' היא הנרטיב. כלומר, היעדרו. או ליתר דיוק – ריבויו. זאת אומרת, מה בעצם קרה שם? מי הטובים ומי הרעים? ההוא שהיה טוב בפרק הקודם הוא גם טוב עכשיו? או להיפך?

עד פרק הסיום עוד אפשר היה לחשוב (לקוות) שכל הבלגן הנרטיבי הזה ייסגר בסוף באיזו אמירה או לפחות רמיזה שתיצור את הנחת, שכל פותר תשבצי היגיון מכיר כאשר הוא מסתכל על התשבץ המלא.
אבל היוצרים לא רק שלא הצליחו להבדיל בין טוב לרע, הם אפילו אמרו שזה לא ממש חשוב. כי כולם מתים בסוף, גם הטובים וגם הרעים.

אני יכול לציין בגאווה מסוימת שלכל אורך העונה השישית, זאת שהתיימרה לעשות סדר, חשדתי כי זה מה שהולך להיות. אבל עד רמת הפשטנות איתה השאיר אותנו הפרק הכפול לא ירדתי.

אני חושב שהרגע שהכי מציין (או מסמל או מוכיח או ווטאבר) את הריקנות והפשטנות מתרחש בפרק הסיום, בג'יפ ההאמר הצהוב של הארלי (הדמות היחידה שאף פעם לא היה ספק לגביה) כאשר הוא מפרגן לסעיד את החיבור המחודש עם שאנון (המקסימה) ואומר לו "אתה בן אדם טוב".
אתם מבינים? האיש רצח לפני, תוך כדי ואחרי – תמיד בהוראתו של מישהו יותר רע ומתוחכם ממנו – והוא בן אדם טוב?

כמה פוליטיקלי קורקט אפשר לבלוע?!

בשורה התחתונה 'אבודים' היא תצוגת תכלית של פוסט מודרניזם ויותר מזה – של ניאו חרטאבוניזם.

***
התמונה: סעיד ג'ראח (השחקן נאבין אנדרוס) מחופש לבן אדם רע, מתוך אבודים-פדיה.

דה-מרקר קפה

הבלוג (כבר לא) במבוכה

100225-paper_mache_plain_masks-500

ובכן, האתר של שלי יחימוביץ' פתוח שוב.
כנראה שבאמת היה מדובר באיזו תקלה וסמיכות הזמנים לפוסט שכתבתי עליה יצר אצלי בלבול.

אני מתנצל בפניה על הפוסט.
נכתב בתום לב ורק אחרי שחיפשתי דרך לשלוח הודעת בירור דרך האתר ולא מצאתי.

לכן אפשר לדלג מכאן ישר לפוסט הזה >>> משלימות

הערה לוובמאסטר של האתר המדובר:
כדאי מאוד שהודעת תקלה לא תכלול את המילים – גלישה חסומה.
קל וחומר כאשר בצד מופיע גם המשפט "אינך רשאי לגשת לדף זה".
הודעה עם המילים עמכם הסליחה תהיה יותר אפקטיבית.

***
אתמול 25.02.2010 בשעה 18:50 העליתי פוסט קצר בעניין פרשת הרב מרדכי אלון – משלימות.
הפוסט כלל שני לינקים – שתי המלצות גלישה – לדברים שאמרו בנושא ח"כ שלי יחימוביץ' וד"ר חנה קהת.
שתי ההמלצות היו ברוח אוהדת ומפרגנת. מאוד.

ברוח זאת, וכפי שאני נוהג בדרך כלל בפוסטים שלי, צירפתי עוד כמה לינקים להעמקת החפירה.
בין השאר לאתר ולבלוג של ח"כ שלי יחימוביץ', שנמצאים אצלי בפייבוריטס כבר תקופה ממושכת.

היום 26.02.2010 בשעה 07:50 הפשלתי שרוולים על מנת להגן בלהט על הפרגון לח"כ יחימוביץ', מול המגיב סנה בוער שלא כל כך מקבל את הפרגון לח"כ.

כדי לבסס את טיעוני נזקקתי לכמה ציטוטים מהאתר ומהבלוג המומלצים.
להפתעתי גיליתי כי אני חסום לגישה גם לאתר וגם לבלוג של ח"כ שלי יחימוביץ'.

מבוכה.

על פניו נראה כי חלה טעות.
אני מתקשה להאמין כי ח"כ המייצגת ליברליזם, חופש דעה ופלורליזם תקשורתי, היתה חוסמת אותי גם אם הייתי תוקף את דעותיה בבלוג שלי.
על אחת כמה וכמה אחרי פרגון שכזה.

יש לכם הסבר?

שלי יחימוביץ'
פרינט-סקרין מהבלוג החוסם של ח"כ שלי יחימוביץ', 26.02.2010

אני לא רוצה להטריד את צוות האינטרנט של ח"כ יחימוביץ' בסופ"ש רק בגלל התקלה הקטנה שלי.
ביום ראשון בבוקר אני מצפה לראות שהחסימה השרירותית הוסרה ואני יכול שוב לגלוש בעניין רב באתר ובבלוג של ח"כ שלי יחימוביץ'.

זה יחסוך לי הקמת דף מחאה בפייסבוק ואת כל הגשעפט הזה.
אני לא מבקש הסברים, רק חופש גלישה (למרות שמאוד מסקרן אותי לדעת למה).

לדעתי, במידה ומדובר בחסימה מודעת ולא בטעות או תקלה, הרי שזה המקום להתערבות של הנהלת הקפה לטובת הבלוגרים. גם חופש הביטוי הוא משהו להיאבק למענו.

לא הגיוני, זאת בטח טעות.
נחכה עד יום ראשון.

פורים שמייח.

***
התמונה: פריט מס' 2800 בחנות מסכות ותחפושות.

דה-מרקר קפה

השנה התחילה לא טוב

100101-ynet-2

השנה התחילה לא טוב.
ראש השנה האזרחית הוא ממילא לא חג ואין מצווה לשמוח, אבל בכל זאת כשמתחילים לספור מחדש, ודאי בפתיחת עשור חדש, יש ולו שמץ של תקווה להתחדשות חיובית.
ועל הדקות הראשונות באה המציאות ומכה בפנים.

לך תתחיל עשור חדש באופטימיות עם שני ילדים רצוחים.

העשור החדש של לאון קלנטרוב, בן שבע, ופרומה אינשין, בת שמונה חודשים, מסתכם בכמה דקות.
שתי ידיעות יותר למטה מסכמים את העשור שנגמר ב-3:31 דקות.

בקצב הזה לך תבחין בין עיקר לתפל.

העיתון 'ידיעות אחרונות' חוגג יובל 70. במסגרת החגיגות הוא מזמין את קוראיו לראות את הגיליון של יום הולדתם. בעידן שלנו זה כבר בלתי אפשרי.
אולי בעתיד גורלו של אדם ייקבע לפי הכותרות באינטרנט בשנייה בה יצא לאוויר העולם.
ואשטון קוצ'ר ימכור בחצי שקל שומרי מסך עם הציוצים שהיו בטוויטר שלו ברגע בו נולדת.

***
תמונה: מתוך דף הבית Ynet, בתאריך 01.01.2010 , שעה 17:40 (בערך).

דה-מרקר קפה

לגרום להמונים לטעות

091119-Camel-ad1

סמואל ס. לייבוביץ' הוא עורך דין יהודי שפעל בניו יורק בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים. הוא זכה לפרסום כאשר בחר להיות הסנגור של נערי סקוטסבורו. בזמנו הוא נחשב לפרקליט מס' 1 בארה"ב. בין השאר הוא היה פרקליטו של אל קפון באחד ממשפטיו. דמותו והמשפטים בהם השתתף כעורך דין ואחר כך כשופט שמשו חומר בערה עבור רבים מתסריטאי הוליבוד לאורך ההיסטוריה.

בילדותי קראתי את הביוגרפיה שלו, בית דין מאת קוונטין ריינולדס. באחד הסיפורים בספר מתואר מפגש של סמואל לייבוביץ' עם כמה מאות תלמידי משפטים, באחד מן האולמות הגדולים בניו יורק.
עבור אותם סטודנטים סמואל ס. לייבוביץ' היה דמות נערצת, האיש ש"עשה את זה", מודל לחיקוי, סלבריטי מקצועי. כל סטודנט למשפטים רצה אז להיות כמו לייבוביץ'.

באותם ימים העישון היה אופנתי והמותג הפופולארי היה קאמל. לייבוביץ שאל את הסטודנטים כמה מהן מעשנים ורובם הניפו את ידיהם. אחר כך הוא שאל כמה מעשנים קאמל, וגם הפעם היה רוב גדול. ואז הוא ביקש מחובבי הקאמל לכתוב על פתק תשובה לשאלה הבאה; האיש על הקופסה של קאמל רוכב על הגמל הוא מוליך את הגמל?

אני כבר לא זוכר את החלוקה היחסית בין אלה שכתבו כי האיש על הקופסה רוכב לבין אלה שכתבו מוליך, אבל אני זוכר כי רק בודדים רשמו את התשובה הנכונה – אין איש באיור על הקופסה, רק גמל.

מה שסמואל לייבוביץ' הוכיח, ששאלה מכוונת יכולה לגרום להמונים לטעות גם בעניין אותו הם מכירים היטב, קופסת הסיגריות שמחזיקים ביד מספר פעמים ביום ומהווה חלק בלתי נפרד מחייהם.

מעניינת גם העובדה כי אף אחד מהסטודנטים לא זייף והציץ בקופסה שבכיסו, מה שמעיד על מידת האמון של הסטודנטים הנלהבים בסמואל לייבוביץ'.

מצד שני זה גם מעיד על הביטחון העצמי העצום שלהם.

***
התמונה: מודעת פרסומת לסיגריות קאמל משנות ה-40 של המאה ה-20 עם הכותרת; רופאים מעשנים קאמל יותר מכל סיגריה אחרת. מתוך פוסט בבלוג בנושא בריאות.

דה-מרקר קפה

ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑